זהירות, טוב לפניך Featured

 19 sivan
 
סיון רהב מאיר

1.

הכי קל ללעוג. אם משהו נשמע עתיק ולא מעודכן, ואנחנו לא קולטים אותו בשכלנו המוגבל בתוך שנייה וחצי – הוא בטח לא רלוונטי, ויכול גם להפוך לאחלה חומר לבדיחות ציניות על המסורת שלנו. פרשת השבוע, פרשת "חֻקת" נפתחת במילים "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה", ומתארת נושא שנחשב לתעלומה עד היום – פרה אדומה. בלי להיכנס לפרטים, זה סיפור שכמה מהפרשנים לא מבינים מה הטעם שלו ומתייחסים אליו כאל "גזרה", משהו שמקיימים בלי להבין לגמרי את הסיבה והנימוק. דורות של פילוסופים וחכמים דנים בשאלה הזאת – האם יש בכלל טעמים וסיבות לכל מצווה? האם יש טעמים גלויים ולצידם טעמים נסתרים? האם אנחנו חייבים להבין הכול?
הנה רק משפט אחד של הרמב"ם, אחד מגדולי המחשבה בכל הדורות, בסוגיה העמוקה הזאת: "ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה, ולדעת סוף עניינם כפי כוחו, ודבר שלא ימצא בו טעם ולא ידע לו עילה – אל יהיה קל בעיניו". והרמב"ם מוסיף וכותב: "ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול". מצד אחד – צריך להתאמץ, להשקיע, ללמוד. מצד שני, יש דברים נסתרים. גם אם לא מבינים אותם לגמרי, צריך להיזהר מאוד מלזלזל בהם.

2.

מחשבה לחופש הגדול: מרות חיצונית או שכנוע פנימי? החופשה מתחילה, בדיוק כשפרשת השבוע עוסקת בדרך שבה יש לדבר עם הדור הצעיר. קורה כאן משהו מעניין: בעבר, כשמשה צריך היה לתת לעם לשתות, ההוראה הייתה: "וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם". ואילו השבוע, כעבור עשרות שנים, לפני הכניסה לארץ ישראל, ההוראה היא אחרת, עדינה יותר: "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו". אבל משה הכה את הסלע במקום לדבר אליו, וזו הסיבה שבגללה נענש ולא נכנס לארץ ישראל
פרשנים רבים מסבירים שמדובר בעניין חינוכי (והתורה הרי נמשלה למים). הדור השתנה. ההורים שלהם, שיצאו ממצרים, היו עבדים. הם פשוט היו רגילים לכוח הזרוע. אבל אל הדור הצעיר צריך לדבר אחרת, לא בכוח, רק באהבה ובשכנוע ובהסכמה. רגע לפני הכניסה לארץ יש פה איתות שהפעלת מרות חיצונית לא מספיקה, צריך גם הפנמה פנימית. לא עם מקל ביד, אלא עם מילים נכונות ויפות בפה.

3.

כמה פעמים ביקשנו מבן גדול להשגיח כמה רגעים על אח צעיר ממנו? כמה פעמים ביקשו זאת ההורים מאיתנו? הנה קטע נפלא של הרב אביגדור נבנצל, שנקרא "שכר ההשגחה על אח קטן": בפרשת השבוע מסופר על פטירתה המצערת של מרים הנביאה, אחותם של משה ואהרן, אחת המנהיגות של יציאת מצרים. לפני כמה שבועות סופר גם על הצרעת של מרים. העם המתין לה שבעה ימים שלמים (!) עד שחזרה אל המחנה: "והעם לא נסע עד היאסף מרים". למה היא זוכה ליחס כזה, לאהבה כזאת? חז"ל שולפים "דף חשבון" ואומרים לנו: "מרים המתינה למשה שעה אחת – לפיכך נתעכבו לה ישראל שבעה ימים במדבר". בילדותה, כשהיה בת שש, מרים שמרה על משה, אחיה שבתיבה, בתקופה שבה מסוכן היה להיות ילד יהודי במצרים. לפי חלק מהמפרשים מדובר היה ברבע שעה בלבד (!) עד שהבת של פרעה באה והוציאה אותו מהיאור. כתגמול על אותה רבע שעה יקרה, ממתינים לה שש מאות אלף איש, ובתוכם משה, עם המשכן וכל כלי המשכן – שבוע תמים. למה? רק כי ילדה קטנה ישבה פעם חמש עשרה דקות על שפת היאור, לבקשת אימה? כן, עונה הרב נבנצל, ומסביר: "כל דקה של גמילות חסד נחשבת, וכך גם כל שנייה של מעשה טוב. דקה של גמילות חסד של ילדה קטנה – ערכה הוא מעבר לכל יחס הגיוני. עלינו להבין את הכוח האדיר הזה. צריך להבין מי אנו. כל מעשה קטן שלנו יכול לשנות את העולם. שם למעלה מדווחים עליו בהתרגשות. איננו רואים זאת, אבל כל הארת פנים קלה, כל חיוך והתעניינות בשכן חדש בבניין – הכול נחשב, הכול חשוב. אם נרכוש לעצמנו ידיעה ברורה מוחלטת וחד-משמעית שכל מעשה טוב שלנו הופך לכותרת ראשית בשמיים, הדבר יסייע לנו להיות שולטים באורח חיינו, ולא מובלים ונשטפים בזרם".

4.

מה מסוכן יותר, עוני או עושר? מתי אנחנו עלולים להתבלבל, כשרע לנו או כשטוב לנו?
בפרשת השבוע העם שוב מתלונן. בני ישראל זוכים ללכת במשך שנים במדבר ולקבל אוכל ומים בחינם, אבל כל זה לא מספיק להם. הם מכנים את המן, האוכל שהם מקבלים משמיים – "לחם קלוקל", וטוענים שחבל שיצאו ממצרים. בתגובה, אלוקים שולח נחשים והעם תופס את עצמו ומתנצל. בני ישראל נזכרים עד כמה עליהם להודות על מצבם הטוב וה"משעמם".
הרב שמשון רפאל הירש כותב על כך משפט קצר ונוקב: "בדרך כלל עמד ישראל יפה במבחן הייסורים, אולם רק לעיתים נדירות היה בכוחו לשאת את האושר". הוא כותב שהעם במדבר לא התאים בין מצבו החומרי לבין מצבו המוסרי. העם לא קלט שאם יש לו שפע, מנוחה ושלווה – הוא צריך לנצל אותם למטרות רוחניות, להשתפר, ולא לשקוט על השמרים ולהירדם בשמירה. לדבריו, זו התמצית של כל דברי ימי ישראל: כשרע לנו אנחנו זוכרים היטב מי אנחנו, אבל דווקא כשאנחנו נהנים משפע ומברכה – יש סכנה של שכחה ושל כפיות טובה ושל שחיתות. לדבריו, העושר מסוכן יותר מהעוני והשלווה מסוכנת יותר מהמצוקה. מה הוא היה כותב היום?


5.

עם ישראל חוזר לכותל המערבי. מדברים על ענפים שונים במשק שנפתחים מחדש, והנה גם הכותל הולך ונפתח. היינו שם השבוע, וראינו את המקום חוזר לחיים. אחת העובדות סיפרה בהתרגשות שסוף סוף כבר לא שומעים רק את הציפורים, כמו בימי הדממה שהיו כאן לאחרונה.

פגשתי אנשים מזיכרון יעקב, מקיבוץ בית קמה, מרמת גן. עוד ועוד ישראלים שהתגעגעו. "חזרנו אל בורות המים, לשוק ולכיכר", שמעתי מישהו מפזם בבדיקה הביטחונית.

ראיתי הקפדה מקסימלית על כל הכללים: הסדרנים דואגים שיש מסכות על הפה ועל האף, ואז מפנים את המבקרים אל עשרות "קפסולות" עשויות בד לבן. הקפסולות מוגבלות ל-30 מתפללים בלבד כל אחת (מיוחד מאוד להתפלל כך, בקבוצה קטנה מול האבנים. זה הופך פתאום את התפילה ההמונית בכותל לאינטימית). האנשים הרבים עומדים בתור, ובינתיים מחטאים ידיים בעמדת האלכוג'ל, מחכים שמישהו יצא מאחת הקפסולות ויתפנה להם מקום. בסך הכול מותר להכניס לרחבה אלף איש בלבד. היו שם הרבה בנות מצווה ובני מצווה שהחגיגות שלהם התבטלו ובאו להשלים קצת את החוויה כעת, היו מסיבות סידור מצומצמות, היו רבים שהצטלמו למזכרת "בשביל לספר לנכדים איך עמדנו בתור לקפסולות בכותל", והיו מי ששלחו מיידית את התמונות מהרחבה לחברים בחו"ל – שלא יכולים להגיע.

מחשבות בראש חודש תמוז, הכותל המערבי, ריחוק חברתי והרבה קרבה. חודש טוב.

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
ירושלים עולה עולה

  מאמר מאת עפר ברקוביץ

חופש טוב

  שלשה טיפים למימוש החופש...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם