היום שאחרי הטלטלה Featured

 15 sivan

סיון רהב מאיר

  1. בתי הכנסת הולכים ונפתחים, בשעה טובה. כך כתב הרב אבינדב אבוקרט לקהילה שלו, קהילת "אבני החושן" בגבעת שמואל:

"קשה לתאר איך טוב יוצא מהחורבן שעבר עלינו בחודשים האחרונים. אינני מהסס להשתמש במילה חורבן – אובדן פרנסה לרבים מאיתנו, חולי וכאב באוכלוסיות חלשות, ערעור ההתנהלות המשפחתית והקהילתית. אבל מכל החורבנות של עמנו נבנו בניינים, מכל הסתירות של עולמנו התיישבו יישובים. אני מבקש להציע דרך אחת לבניין מחודש, בתחום התפילות בבית הכנסת:

ראשית, התפילה שלנו צריכה להיות מרוממת יותר ומוקפדת יותר. מספרים שהרב ינון חורי, לאחר שהיה חולה תקופה ארוכה, הקפיד לעבור ממניין למניין בבית כנסת איצקוביץ' בבני ברק, כדי לחפש הזדמנויות לומר קדישים ואמנים. לא כל אחד יכול להשתדל להשלים עוד קדיש ועוד אמן, אבל כולנו יכולים להשתדל יותר בכוונה בתפילה וכן בשמירה על קדושת בית הכנסת.

אסור לנו לחזור כאילו רק אתמול יצאנו מבית הכנסת. ייחלנו לחזור לבית הכנסת, לשיעורי התורה, לתפילות ולקריאת התורה ועלינו לנצל את הייחול הזה. עלינו לשוב לספסל התפילה מתוך הבנה עמוקה שקיבלנו תזכורת לחשיבות הקהילה. הבה ננצל את ההזדמנות לחזרה מחדש כדי להעמיק את הקרבה שלנו אל הקב"ה ואל כלל הציבור. לא נחזור מהוססים או נבוכים לבית הכנסת, ולהפך – לא ניכנס אליו באדישות או מתוך הרגל. נחזור לתפילות מתוך תחושה של התעלות, של קריאה בקול גדול, בעוז ובתעצומות".

  1. זום כזה עוד לא היה לי: הרצאה לקהילה היהודית באוגנדה שבאפריקה. כ-60 יהודים חיים שם, רובם ישראלים, שמסלולי חיים שונים מגוונים הובילו אותם למקום. כששאלתי את יוכבד ומשה רסקין, שליחי חב"ד באוגנדה, מהו אופי הקהילה, הם אמרו לי שקודם כול צריך בכלל ליצור קהילה. ליצור תחושת קשר וערבות הדדית. במהלך ההרצאה סיפרתי להם את הסיפור הבא, על החשיבות שיש לכל אחד ואחת, בפרט בקהילות קטנות:

בעיירה אחת באירופה גרו עשר משפחות יהודיות בלבד, ובהן עשרה גברים בסך הכול. מדי יום ביומו באו כולם להתפלל יחד במניין, גם כשזה היה כרוך במאמץ. כל אחד הרגיש שהכול תלוי בו. הרי אם הוא לא יגיע, לא תתקיים תפילה בציבור. יום אחד קרה דבר נפלא: לעיירה הקטנה הצטרפה עוד משפחה יהודית. ומה קרה למחרת בבוקר? לראשונה, לא התכנס מניין לתפילה. כל אחד הרגיש פחות אחריות, ופשוט פטר את עצמו מהמשימה, כי חשב שמישהו אחר כבר יגיע...

אין תחליף לתחושת המחויבות והאכפתיות, לידיעה שכל דבר קטן שאתה עושה הוא משפיע וחשוב. בקהילות קטנות מרגישים את זה מאוד, והלוואי שנחיה כולנו מתוך תחושה שאנחנו "העשירי למניין".

  1. אחד המשפטים המפורסמים ביחס לשבועות הוא אמירה של רב יוסף בגמרא. הוא אומר: אלמלא היום הזה כמה יוסף יש בשוק ("אילולא האי יומא, כמה יוסף איכא בשוקא"). כלומר, אלמלא יום מתן תורה, אני, יוסף, הייתי כמו עוד בני אדם רבים שיש בשווקים וברחובות. בזכות התורה אני לא.
    בספר "פסיפס" של הרב עומר הלוי מצאתי פירוש מקסים למשפט הזה: הרי רב יוסף לא רוצה להעליב את מי שנמצא שם בחוץ, בשוק. זו לא הכוונה. הוא מדבר על עצמו. הוא אומר שאלמלא אותו יום היו הרבה "יוספים". הרי כולנו לובשים כל הזמן מסכות ודמויות. יש הדמות של הבית, ושל השוק, ושל העבודה, ושל פייסבוק. אלמלא אותו יום אומר רב יוסף היו הרבה יוספים, הייתי מבולבל, רץ בין פיתויים ועניינים שונים, משחק אותה משהו אחר בכל פעם, לא ממוקד, לא אמיתי. אלמלא אותו יום של מתן תורה היו הרבה גרסאות שלי, כמו זיקית שמתאימה את עצמה בכל פעם לסביבה. לפי הפירוש הזה, מול תרבות השוק ומול הפרעת הריכוז התמידית, התורה אמורה לתת יציבות ומיקוד, ולקשור בין כל מישורי החיים. בזכותה, יש לנו אישיות אחת, מאוחדת, מרוכזת, שלמה.

  1. הזמר אביב גפן בא להתראיין בטלוויזיה על מחאת האומנים, אבל פתאום סיפק, בדמעות, כותרת אחרת לגמרי. במהלך משבר הקורונה הוא הופיע באמפי שוני, ללא קהל, בשידור חי, והקדיש באהבה שיר לתושבי בני ברק, שספגו אז מתקפות מכוערות.

"אני יורד מההופעה", סיפר, "ואני רואה על הטלפון שלי, לא מגזים, 420 הודעות. מתחיל לפתוח, מגולל, מישהו העביר את המספר שלי לכל בני ברק. ובכיתי. ולא יצאתי משוני, מהאמפי הריק. התחלתי לבכות. האהבה, הקרע בעם, פתאום הכול התחבר לי. האהבה שקיבלתי שם, מאנשים שדיברתי בגנותם כבר בגיל 19. הם פרצו באהבה ובבכי: 'תודה רבה אביב שאתה חושב עלינו'. הייתי על המדרגות, המקום ריק, ואני קורא את ההודעות ובוכה. בארבע בבוקר הרימו אותי ואמרו לי: לך הביתה".

המראיינת דנה ויס תוהה למה בכה אז, ולמה הוא שוב בוכה כעת מולה, והוא עונה: "שנים למדנו איך לשנוא את האחר. הוא דתי, הוא חילוני. אפילו אני הייתי כבר חייל במשחק הזה. פתאום ראיתי אותם. פתאום הכול התחבר. אז איך השתניתי בקורונה? ככה השתניתי. למדתי לכבד. זה הדליק להבה של אהבה פשוט מדהימה. אני אפילו לא יכול לתאר במילים, רק בדמעות".

חג השבועות. חז"ל כותבים שהתייצבנו אז למרגלות הר סיני, לקבל את התורה "כאיש אחד, בלב אחד". גופים שונים, שיודעים שהם נשמה אחת, רקמה אנושית אחת. זו לא היסטוריה רחוקה, זה המצב הטבעי שלנו, שאליו אנחנו אמורים לחזור.

  1. שני רעיונות קטנים, צידה לדרך, למוצאי חג שבועות:

* בחסידות ספינקא נהגו להכריז במוצאי שבועות: "עוד שישה עשר שבועות נתקע בשופר – בראש השנה".

* בספר "שיח שרפי קודש" של חסידות ברסלב, מובא הסיפור הבא: "אחר שבועות הגדול, כשהיו אצל רבנו נתן כשמונים אנשים, והיה אז התעוררות נפלא, עד שכינו את חג השבועות הזה בשם 'שבועות הגדול', 'דער גרויסער שבועות', אמר מורנו הרב נתן לאנשים שנסעו ונפרדו מאיתו: נו, אחר שקיבלנו את התורה, צריכים להיזהר מעתה שלא לעשות שוב העגל, כמו שהיה במתן תורה".

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
המלך בשדה

  מאמר מאת הרב חברון...

הילדים הקבועים

  הרה דוד סתיו על...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם