הנהגה צומחת ממגזריות

5leader
 
 
הנהגה צומחת ממגזריות
הנסיון לוותר על ערכי המגזר בשם הדאגה לכלל, הוא האשליה שגורמת לציונות הדתית לשוב ולהירמס וממילא  להתרחק מהנהגה * מדינת ישראל היא מדינת כל מגזריה, והנהגה חדשה תהיה זו שתיקח את תפיסת העולם וצרכי המגזר, תעצימם ותדאג לקיומם – למען כלל תושבי ישראל
הרב אברהם וסרמן

תחושת עלבון עמוקה ממלאת בימים אלה רבים מאנשי הציונות הדתית. לאחר שנים רבות של שליש ואפילו ארבעים אחוז חובשי כיפות מסיימי קורס קצינים – אין במטכ"ל ולו חובש כיפה אחד! גם ברשימת תתי-אלופים מקומנו זניח, וכעת נחסמה דרכם של בוגרי מכינות אפילו לתפקיד מג"ד (!) בהוראה "מנהלית" להצערת גיל קבלת התפקיד.

דווקא את כבודם של החיילים הדתיים לאומיים המתנדבים ליחידות הקרביות רומסים באילוץ לשמוע זמרת נשים, נגד מצפונם ההלכתי והמוסרי. לא זו בלבד – אלא זה הפך לבוחן המרכזי של החייל הדתי לקבלת דרגות קצונה או לסיום קורס-טיס!

לאחרונה רמיסת הכבוד עלתה (מוטב לומר "ירדה") מדרגה, והיא באה לידי ביטוי בהגדרת "הופעה חיילית", כשזו מוגדרת רק ללא זקן. לא יועילו התירוצים וההתפתלויות, גם לא האישורים המיוחדים המונפקים (לא תמיד) במין הסכמה שבדיעבד.

זו יריקה בפרצופו של  החייל הדתי, עם זקן או בלעדיו.

הלב מתפלץ לנוכח ההשוואה בין האטימות הזו, ובין הרגישות שהצבא מגלה כלפי חייליו בני-דתות אחרות, ובשנים האחרונות, אף דורש מחייליו שלא לאכול לעיני המוסלמים העוברים במחסומים בימי צום הרמאדאן.

לא רק בצבא, גם באזרחות. כיום אנחנו המגזר הנרמס ביותר בידי השלטון. רק את יישובינו הרסו עד היסוד על בתי הכנסת ובתי הקברות, וכעת עומדים להרוס יישוב נוסף. את הדרכים שמציעים לפתרון המצב לא היו מעזים להציע לאף יישוב משום מגזר אחר שהוא, גם כשהוא יושב על אדמות מדינה שלא כחוק ושלא ברשות (ויש עשרות כאלה). מה שלא נכון בעמונה, היושבת באישור ממשלות ישראל לדורותיהם, ורק אטימות-הלב המשפטית אינה מאפשרת למדינה לתקן את הצהרתה הקודמת בדבר חוקיות היישוב.

רק קטינים מהמגזר נאסרים במרתפי השב"כ, ללא זכויות עציר מינימליות, מורחקים בצו-אלוף מבית הוריהם ומוגבלים בשיחות עם חבריהם (מעולם לא שמענו שעושים כך לילדים ערבים שנחשדו כזורקי בקבוקי תבערה או אבנים על יהודים).

כך זוגיות נידונה לכישלון

מישהו הפריח פעם סיסמה "להתנחל בלבבות". האם באמת איננו עושים די כדי שיאהבו אותנו? אנו מיישבים את הנגב והגליל, יהודה ושומרון, הבקעה והגולן, גרעינים תורניים בעיירות-פיתוח, הצלת ערים מעורבות, מפעלי חסד, קליטת עליה, חיזוק הקהילות העירוניות, הפצת יהדות, התנדבות ליחידות קרביות, וכל מה שיכול להנחיל אותנו בלבבות.

האמת היא שהתנחלנו בלבבות, אבל אין זו יותר מאשר סימפטיה. יש לזכור שברגע האמת – גירוש קטיף, פרעות עמונה, חורבן הבתים במגרון ובית-אל – לא תמך בנו איש. גם לא מי שהיינו מצפים שיעשה כן. מצבנו דומה למערכת קשר זוגית. כשצד אחד משתדל כל העת לרצות את השני, ואין לו גבולות שאותם אסור לחצות – הזוגיות הופכת לניצול מתמיד ונידונה לכישלון.

עלינו לשנות את תפיסתנו העצמית, ומכאן יתחיל המפנה.

 

בסופו של מירוץ בין-מגזרי יקבל כל אחד חלק מסוים ממה שדרש. הכל יודעים גם מהו הקו האדום אותו אין לחצות ביחס לכל אחד מהמגזרים. זו מהותה של דמוקרטיה, וכך היא פועלת

 

 

תובנת יסוד אחת הינה תנאי לכל: מדינת ישראל , ככל מדינה בעולם, היא "מדינת כל מגזריה". המדינה מורכבת מחרדים, מזרחיים, עולים, ותיקים, מיעוטים, נשים, מורים, קיבוצים ומושבים – וגם אנחנו מגזר. כל מגזר דואג לעצמו, אם בבחירת מפלגה מייצגת, או חכי"ם במפלגה קיימת המקדמים את ענייניו (כולל שר שהוא בעיקר נציג עובדי התעשיה האוירית, הפועל גם בתחומים נוספים). בסופו של מירוץ בין-מגזרי יקבל כל אחד חלק מסוים ממה שדרש. הכל יודעים גם מהו הקו האדום אותו אין לחצות ביחס לכל אחד מהמגזרים. זו מהותה של דמוקרטיה, וכך היא פועלת.

אם אנחנו לא נאבקים על זכויותינו האנושיות הבסיסיות ביותר – קורת גג, פרנסה, תקציבי חינוך, כבוד עצמי, זכויות-אדם, עקרונות מצפון והלכה – אין מי שיאבק במקומנו.

אם נשווה את מצבנו למגזר החרדי, שמעולם לא התיימר להתנחל בלבבות, התוצאה תדבר בעד עצמה. בשנים האחרונות המדינה משקיעה סכומי עתק כדי לגייס  את המגזר החרדי לצבא, וכדי לשלבו בהשכלה הגבוהה ובעבודה. זה כולל נח"ל חרדי, תכניות לאברכים ביחידות מחשבים, מסגרות נפרדות ללימודים גבוהים, קורסים מיוחדים, ועוד. למדינה ברור מראש שיש תנאי-שרות: זמני-תפילות מרווחים, הקפדה על צניעות כשרות ושבת (וזקן כמובן) – הכל מתוך כבוד לעקרונות מגזר העומד על דרישותיו. בפועל - גדוד נצח-יהודה של הנח"ל החרדי קוצר שבחים רבים על המבצעיות והיכולות, על רוח הלחימה והדבקות במטרה. הצבא ראה כי טוב, והוא מרחיב את המסגרת הזו. כך גם במסגרות האזרחיות המותאמות לציבור החרדי.

אחד מראשי המכינות המפורסמים, אמר לי לפני למעלה מעשור, שמספר העבירות שחייל דתי עובר בזמן שירותו איננו קטן, והוא פועל לצמצום התופעה. לצערי, נראה שלא נחל הצלחה גדולה. אינני סבור שחייבים מסגרות דתיות לכל (למרות שהראי"ה קוק הורה לאנשי ה'הגנה' הדתיים להקים יחידה עצמאית כדי שיוכלו לשמור מצוות!). אפשר לשרת ביחידות "מעורבות" של דתיים וחילוניים, ובלבד שיהיה ברור מראש מה הכללים ואיך מתפקדים. במקומות רבים זה עובד יפה, מתוך הבנה וכבוד הדדי של המפקדים בשטח. דווקא הצמרת הצהלי"ת מובילה לאחרונה מסלול התנגשות וכיפוף ידיים.

הכרת השבטים יוצרת שלום אמת

 אם הציבור היקר והקדוש, מוסר הנפש והאידיאליסטי, לא רוצה להישבר במעלה ההר – עליו לפתח תודעת מגזר ופעילות בסגנון מגזרי. זה קצת קשה, כיון שעד היום חשבנו וחינכנו לעסוק ב"כלל-ישראל", ולראות עצמנו כחלק מאורגניזם לאומי כללי. מסתבר שהיתה זו טעות בניתוח המציאות והאידיאולוגיה. נשמת ישראל – אחת ואחדותית היא, אבל העם מורכב משבטים. הרצי"ה קוק היה שב ומדגיש פעמים רבות את הביטוי "איש על מחנהו ואיש על דגלו", בתור הבחנה בין סגולותיו של כל שבט ושבט ותפיסת המקום המיוחדת לו, כדי ליצור את מחנה ישראל הכללי.

בן-גוריון רצה להפוך את כל העולים לגוף אחיד, לפי הארכיטיפוס ה"צברי" ונכשל כישלון חרוץ. יש מי שמנסה היום – בעזרת חיל חינוך ועוד – לחזור על אותה שגיאה חמורה. אין דבר כזה אורגניזם אחיד, יש הרבה חלקים המרכיבים פסיפס גדול שמתפקד יחד.

כדי לעזור לכלל ישראל, אנו חייבים למלא את החלק שלנו בפסיפס.

החלק שלנו ייחודי, כיון שאנו רוצים להנחיל את ערכי-היהדות לכלל העם, לא בכפיה אלא במאור פנים, כפי שכבר הוכחנו לא פעם. כך בפעילות תודעה יהודית בצבא – תוך מתן כבוד לחייל השומע והמשתתף, מכל גווני החברה. כך במרכזים להעמקת זהות יהודית הפועלים יפה במסגרת הממלכתית, בגרעינים התורניים בערים ובפריפריה ובכל המקומות בהם אנו פועלים. אלא שהרוח היהודית שאנו רוצים להנחיל, היא לצנינים בעיני קבוצה קטנה וכוחנית שהשתלטה על מוקדי הכח, שלא בצדק ושלא לפי משקלה הציבורי.

תייצגו אותנו! למען הכלל

תפקידה של המנהיגות – הפוליטית והרבנית  לעמוד על זכויותינו כמגזר בין המגזרים, לא יותר אך גם לא פחות.

לא עוד שתדלנות, לא עוד "פשרות העתקת יישובים" (חורבן!), לא עוד פעולות קוסמטיות "להשבת האמון", כשהמערכת ממשיכה לפעול בדרך הישנה והרעה, לא עוד "הליכה לקנוסה" של מועמד הנאלץ לחזור על משפטים "נכונים" כדי לקבל תפקיד. די לקיפוח ודי לדורסנות.

על המנהיגות לייצג אותנו בנחישות, בלי תירוצים של "דברים שרואים משם" (כבר במלחמת יום-כיפור הבנו שלא רואים משם כלום. החיילים ראו יותר מהמנהיגים), ובלי הסברים "ממלכתיים". כל נושאי המשרות הממלכתיים דואגים בעיקר למגזר שבחר בהם, ומרחיבים את תחום עיסוקם לשאר המגזרים. זה הסדר הנכון, וכך מתקבל האיזון הממלכתי הכולל.

מכאן להתמודדות על תקציב, עמדות כח, שליטה, הנהגה, הגנה על הבית.

כשנדע לעמוד על זכויותינו –  עשוי להתחולל המפנה הגדול: יתחשבו בנו, יעריכו אותנו, וחשוב מכל – לא ירמסו אותנו. או-אז, נוכל להמשיך בתנופה גדולה את החלק שלנו במפעל העצום של שיבת-ציון, ביסוסה והרחבתה, הגנתה ושגשוגה, לטובת העם כולו.

צילום: יח"צ

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מבחן השבת העולמי

    מוטי קרפל במאמר לכבוד...

הציבור קורא לה'

    מזכ"ל אריאל במאמר לחודש...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם