ימי האור והחושך Featured

 2 matanya
איך הודעה קטנה וחקירה גדולה משנה את ההסתכלות על החיים כולם. הרהורים מהבידוד

הרב מתניה ידיד, ראש תוכנית "רבנים מגשרים" בעמותת "מוזאיקה"

נסו לשחזר שבועיים אחורה באופן מדויק. היכן הייתם, עם מי דיברתם וכמה זמן, למי לחצתם יד ולמי רק זרקתם שלום, איפה עמדתם בברית של חברים וכמה זמן בדיוק הייתם בחתונה והאם בחוץ או בפנים, ועוד ועוד. פתאום כל רגע בחיים מקבל משמעות, כל מגע, ולו הקטן ביותר, יכניס את הנידון לשבועיים בחדרו ה"פרטי" – מונח שיקבל כעת משמעות מיוחדת.

לפני כשבוע התקשרו אליי ממשרד הבריאות כדי לעדכן אותי שנדבקתי בנגיף. הדבר כמובן כלל הוראות ברורות של כניסה מיידית לאשפוז ביתי ומניעת מגע עם בני המשפחה וקרבה אליהם, כלים נפרדים ושירותים נפרדים – כמו ששמענו לא מעט בתקשורת. אלא שמייד אחר כך במשך כשעתיים (!) נערך לי תחקיר מדוקדק על קורות חיי בימים האחרונים – היכן הייתי, כולל כתובות, חיפושים בגוגל, איתור בתי קפה וספריות, איתור בתי כנסת ועוד.

קשה להפריז בתיאור ההרגשה המטלטלת שעוטפת אותך כשאתה צריך להודיע לאנשים שעליהם להפסיק את חייהם למשך שבועיים. הזמנו אנשים לסעודת פורים כדי שנוכל לשמוח יחד, וכמה ימים לאחר מכן הם כבר יושבים במשך שבוע עם ילדיהם בבידוד עקב כך. אין כאן האשמה, אבל יש צער גדול. משותף לכולם. פתאום כל מה שהיה קרוב צריך להיות רחוק. פתאום אין לחיצות ידיים, חיבוקים, צ'פחות. אלו התחלפו בניכור וחשש. במוצאי פורים דמוקפין השלמתי מניין במקרה אצל משפחה חרדית בירושלים. משפחה שבתום סעודת פורים ניכר בה שהיא מלאת חסד, שמחה וצוהלת. ימים אחדים לאחר מכן הייתי צריך לאתר גם אותה ולהודיע לכולם – "אתם בבידוד". גם איש מבוגר התפלל איתנו שם. אי אפשר לקחת סיכונים.

זוהי מחלה משונה. אתה לא מפחד על עצמך, אתה מפחד על אחרים, על ההורים, על קשישים. האם חלילה הדבקתי אדם שמערכת החיסון שלו איננה חזקה? האם לא הייתי זהיר מספיק עם בני המשפחה? אלה תסמינים של מחלה שבדרך כלל מטפלים בהם בתה ומרק עוף, אבל איך מטפלים בסימפטומים של חששות ופחדים?

הקורונה אינה רק מגפה. היא מטלטלת את תפיסת החיים הבטוחים והמוגנים שלנו. אנו בוטחים בקדמה ובמכון ויצמן ושוכחים לעיתים שהכול יכול להתהפך עלינו ברגע, ושכוחות הבריאה חזקים לאין ערוך מהביטחון המזויף שלנו.

הקורונה מלמדת אותנו גם לא מעט ענווה. מבודדת אחת אמרה לי השבוע: "למדתי להיעזר. שנים לא הסכמתי שיעשו בשבילי כלום, והנה למדתי לבקש ולשאול". זה נראה דבר פשוט, אבל לאמיתו של דבר זהו קושי גדול מאוד. לשחרר את האחיזה והתפיסה שלך במוכר ובידוע ולתת לכוחות חזקים וגדולים ממך לנהל את חייך כרגע.

העולם הרגיל שלי ביום-יום עוסק באופן מהותי בתחום הגישור, והנה הגיעו ימים שבהם כל אחד נמצא במקום הראשוני שלו – המשפחה, הדירה, החדר, הבית. עולם של גישור מתחיל מהבנה שהמקום של האחר חשוב לו כמו שהמקום שלך חשוב לך. אבל אולי לא היינו מספיק במקום שלנו. ומהו באמת המקום שלנו? עם מי נשהה ברגעי משבר שלנו? למי נתקשר? לאן נלך? לרבים מאיתנו התשובה ברורה ובלעדית: הבית. "מה עשיתי היום? שיחקתי עם הילדים מחבואים. זהו". זה בית.

יש גם הרבה אור בימים הללו, ואני רוצה להצביע על נקודת אור גדולה ובוהקת – הכבוד והקשר להורים שלנו, לאנשים המבוגרים שחיים סביבנו. פתאום הביקור החטוף לאימא ואבא נעשה חסר כל כך. הביקור של הנכדים את סבתא וסבא שלהם שלא מתאפשר כרגע, נעשה חיוני וקיומי כל כך. הדאגה לקשישים שסביבנו נעשית קריטית ליכולת שלהם לחיות – בזכותנו. משימתנו היא להעמיד נכונה את פירמידת החברה שלנו כך שההורים, המבוגרים והקשישים העריריים עומדים בראשה, ואחריה כל השאר. הלוואי שנקודות האור הללו יישארו עימנו גם כשישקע אבק המגפה.

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
למשוך שערה מכוס חלב

  מאמר מאת הרב חגי...

חייל של הרב

  דוד שמחון כותב על...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם