ארבע עד שמונה Featured

 12 abu

אשר בן אבו

גם לי כמו ללא מעט אנשים ברחבי העולם יש ילדים ברוך השם. זה הגיוני, זה לגיטימי, אני רוצה לומר זה משהו שקורה. וגם לי כמו לכל השאר יש פחדים בעניין. האם הם יצליחו בחיים? מה יהיה עם חתונה? האם הם יהיו מקובלים? אבל הפחד הכי גדול שלי הוא מה אני עושה איתם מארבע עד שמונה. הרי אין קץ לאהבה שלי לשתי בנותיי המתוקות, אני קם לקול צחוקן והולך לישון למראה חיוכן, אבל מארבע עד שמונה מה.

כשאיינשטיין עליו השלום אמר שהזמן הוא עניין יחסי הוא שמר על אחיינים שלו אחר הצהריים והרגיש איך פיזית כדור הארץ שם ברקס והוא עצמו הופך לאט לאט מחומר לאנרגיה שמתפוגגת באוויר. ואם איינשטיין החכם באדם גילה אוזלת יד, אני בקל וחומר.

כמה אפשר לשחק במגנטים, כמה? על הקופסה כתוב "יצירה מעל לכל דמיון אפשרי", אבל הגדולה שלי עושה רק מגדל. מגדל, מגדל, מגדל. "אבא, עוד פעם! עוד פעם! מגדל גבוה!" אני מנסה להכניס קצת יצירתיות מעל כל דמיון אפשרי ומוסיף מגנט בצורת משולש. "לא זה! לא זה!" צו הריסה מגיע מהמנהלת. ועוד לא דיברנו על האחות הקטנה שמגיעה בחדוות הריסה מעל לכל דמיון אפשרי ונותנת אחת בגב היד ומשמידה את מגדל בבל במקום. יש לה שמאלית אימתנית לקטנה. מסתכל בשעון.

עברו 20 דקות.

אני משנה טקטיקה ועובר למצב הסוואה. לכל אחת אני זורק ביסקוויט פיתיון בצד אחר של הסלון ואז מתחפר היטב מתחת לכריות בספה ועושה קולות של קרדית האבק. שקט בבית. רק נעימות מתוקות של לעיסה לא מזיקה. הראש מתחיל להיות כבד, המחשבות מתערפלות, ואני נכנס בשערי החלום. ובחלומי שתי ילדות רוכנות מעליי וצורחות "עוד קיוויס! עוד קיוויס!" וייקץ אבו והנה לא חלום, ותיפעם רוחו. אני לוקח מחסנית ביסקוויטים חדשה ומשגר בכל פעם אחד, ירי למטרות נעות, ככה כמו במטווחים בבט"ר ניצנים כשהוכשרתי לרובאי 02 ומאז לא יריתי עוד אפילו לא בחץ וקשת. מסתכל בשעון.

עברו 13 דקות.

הבנות מאופסנות כל אחת בארון מטבח אחר. אני משאיר חריץ קטן בדלתות – קשר עין זה אל"ף בי"ת באחריות הורית. מתיישב סוף סוף לקפה ועוגה. "עוגה שוקולד!" הגדולה בעיני נץ וחוש ריח של שד משחת עולה עליי ומאיימת בהשחתת עולם. אני ניגש אליה למשא ומתן מורכב. "בואי ננהל משא ומתן שבו שני הצדדים יצאו נשכרים", אני צועק במגאפון. "עוגה שוקולד!" היא עונה. "יופי, אני שמח שאת מוכנה לעשות צעד אחד לקראתי", אני מרכך את הסיטואציה. "עוגה שוקולד!" המשבר מאיים להגיע לנקודת אל-חזור. "אם אני אתן לך עוגה את תלכי לאמבטיה?" אני מנסה טריק ישן של שוטרים. "לא אמבטיה!" היא מפעילה את הסירנה, אחותה הקטנה מצטרפת מייד לבכי כמו ערס ששומע שיש מכות בחוף הדקל באילת אפילו שהוא בכלל קריית שמונאי.

בסדר, בסדר! אני שולף את נשק יום הדין, "אחת ודי?" "אחת ודי", היא מתרצה. אני לוקח סולם ומוריד אותה מהארון (הקטנה כבר ירדה לבד בעזרת מערוך שייצבה על השיש) ונותן לה חתיכת עוגה: "אחת וזהו, כן?" אני מוודא. הילדה מהנהנת ובולעת את העוגה בביס אחד עד כי לא נודע כי בא אל קרבה. "עוד". "מה עוד, אמרנו אחת ודי!" אני משתגע. "עוד!" סירנה מופעלת בשנית. קל יותר לנהל משא ומתן עם הפלשתינים. בסדר, בסדר, עוד, עוד. אני נותן לה עוד חתיכה ועוד אחת עד ששנינו יורדים על תבנית עוגה משבת (הקטנה כבר לקחה לבד במצקת). לאט לאט השקט משתלט על הבית, העוגה עשתה את שלה, ושתי הילדות רגועות וחייכניות. עכשיו אני יכול לחזור לשכב בנחת על הספה ולהעביר את שלוש השעות שנשארו לי עד שאימא שלהן תחזור.

לתגובות ולרעיונות להפעלות: This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
המלך בשדה

  מאמר מאת הרב חברון...

הילדים הקבועים

  הרה דוד סתיו על...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם