לא תמיד הרוב קובע Featured

 15 735

סיון רהב מאיר

1.

נדמה שאנחנו לא מדברים מספיק על הנתון המדהים הבא: בתחילת פרשת השבוע רש"י מזכיר לנו שרק עשרים אחוזים מבני ישראל יצאו ממצרים. שמונים אחוזים מהעם לא התחברו לרעיון ולבשורה, לא האמינו במהלך הזה, ונשארו שם. רק חמישית מהעם יצאה לבסוף לדרך, להר סיני ולארץ ישראל. מי שהסתובב במצרים בימים שלפני השחרור, שמע בעיקר את הקולות של אותם שמונים אחוזים, הרוב העצום. היום ברור לנו שאותם עשרים אחוזים צדקו.

חשוב כמובן לכבד את הכרעת הרוב בדמוקרטיה, אבל החיים הם לא רק בחירות. בכל מה שקשור לתרבות, לרוח, לערכים – האם הרוב תמיד צודק? האם מה שכולם נוהים אחריו הוא האמת?

פעם בשנה אנחנו מתעכבים לרגע על העובדה המטרידה הזאת: לא רק פרעה רצה למנוע מאיתנו להשתחרר מעבדות לחירות, גם שמונים אחוזים מהאחים והאחיות שלנו במצרים לא רצו בכך. העם היהודי יודע, כבר אלפי שנים, שלפעמים זכות וחובה להיות מיעוט.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים. אפשר לשאול את עצמנו בכנות: אם היינו שם, לאיזו קבוצה היינו שייכים? ומה זה אומר לנו היום?

2.

איך משנים את העולם? מה הדבר הכי דחוף לעשות ביציאת מצרים? הנה ההסבר הנפלא של הרב משה צבי נריה על הפרשות שאנחנו קוראים כעת: "דרכו של עולם, שבימים של מהפכות ושינויים כולם נסחפים החוצה, העניינים הפרטיים נדחקים, וחיי המשפחה לא זוכים לתשומת לב. איש לא חושב שדווקא זה הזמן להשקיע בבית". אנחנו הרי רגילים לצאת לרחוב – לכיכר, להפגנה, לעצרת – כי שם לכאורה קורים הדברים החשובים. אבל מתברר שביציאת מצרים, ששינתה את העולם כולו, הדברים עבדו אחרת: בעיצומה של הדרמה קיבלנו הוראה להתכנס ל"ליל הסדר" הראשון בבית פנימה. כך ממשיך הרב נריה: "כל משפחה צריכה לאכול לבדה, בבית. גם אנשי הציבור נדרשים לעזוב בשלב זה את ההמונים לטובת סעודה משפחתית ראשונה, מלכותית, של שחרור. כדי שהאומה כולה תהיה יציבה – צריך קודם כול ליצור יציבות במרחב הפרטי".

המהפכה הגדולה בתולדות האנושות התחילה בין המטבח לסלון.

3.

מה המסר של "עסקת המאה"? ככל הנראה היא לא תצא לפועל, אבל היא בכל זאת חשובה, לפחות בגלל שני דברים:

הקומה הראשונה – העובדות עצמן. עובדות היסטוריות שמאז ומתמיד היו פשוטות בעינינו, הופכות סוף סוף למובנות גם לשאר העולם. כך בעצם הכריז נשיא המעצמה החזקה בתבל: ישראל אינה מכשול לשלום אלא להפך. על טרור לא מקבלים פרסים אלא עונשים. אי אפשר לתמוך כספית בטרוריסטים ולשבח אותם בספרי לימוד, ובד בבד לבקש הכרה בינלאומית. לא משיגים שלום בעקירת אנשים מביתם. העולם המוסלמי טעה ב-48', כשבחר לתקוף את ישראל במקום להכיר בה, וכעת יש לתקן את הטעות. את כל זה – כל כך מובן מאליו בעבורנו, כל כך מהפכני בעבור אחרים – אמר טראמפ כשבחדר נמצאים שגרירים של עומאן, בחריין ואיחוד האמירויות.

הקומה השנייה – הרוח. זה לא רק הצדק, זו ההשראה. ישראל כונתה שוב ושוב "ארץ הקודש", "אור לגויים", "המקום לממש את המורשת התנ"כית הנהדרת", "החלק של העולם שמחובר לנצח לרוח האנושית ולנשמה האנושית". כל זה קורה ימים ספורים אחרי ש-45 נשיאים ומלכים הגיעו לירושלים והשמיעו מסרים דומים על העם היהודי, מפוטין דרך הנסיך צ'ארלס ועד לנשיא גרמניה שבירך "שהחיינו" בעברית. זה מחייב. אם ההיסטוריה עולה קומה, גם אנחנו צריכים לעלות קומה. לשאול איך צריכה להיראות החזרה של עם ישראל לארץ ישראל. העולם מסתכל, רוצה ללמוד, מחכה לשמוע מאיתנו בשורה. אנחנו מרבים לדבר על זכותנו על הארץ. זה נכון, אבל צריך לדבר גם על חובתנו על הארץ.

4.

אלה אותם אנשים. בדיוק אותם אנשים. זה כמעט בלתי נתפס. רק לפני כמה פסוקים הם שרו את שירת הים. מהפה שלהם יצאו משפטים נפלאים כמו "ה' ימלוך לעולם ועד" או "מי כמוכה באלים ה'", ואחר כך, מאותו פה ממש, יוצאות המילים הבאות: "מי ייתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים, בשבתנו על סיר הבשר, באוכלנו לחם לשובע, כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית אל כל הקהל הזה ברעב".

מה קורה פה? איך מי שהרגע יצאו מעבדות לחירות, ושרו על כך בשמחה אדירה, טוענים כעת שמצרים הייתה "סיר בשר"? שמשה ואהרן עומדים להמית אותם במדבר, ועדיף לחזור למצרים ולמות שם?
דורות של פרשנים עוסקים בכך ומסבירים שהעם היה עדיין משועבד, עם מנטליות של עבד, ובדיוק משום כך נדרשות שנים רבות של "סדרת חינוך" במדבר. אבל זה לא הכול. נראה שהתורה, בכוונה, לא מספרת לנו רק על הצד המרומם של הסיפור. היא מטיחה בנו בפרצוף את האמת, גם כשהיא לא נעימה: גם את התלונות וגם את השירה, גם את הרעב והצמא הפיזיים וגם את השחרור הרוחני. תמיד יש שני צדדים לאירוע (לפחות), ותמיד יש החלטה אישית שלנו איך להסתכל עליו. זה נכון לגבי אבות אבותינו, שם ביציאת מצרים, ונכון גם לגבינו, ברגע הזה ממש. האם נבחר ב"שירת הים" או ב"קינת הים".

5.

בפרשתנו, עם ישראל מתלונן על רעב, ומתחיל לקבל אוכל – מן שיורד מהשמיים. כל יום חיכתה להם מנה קבועה, וביום שישי – מנה כפולה, כדי שלא יצטרכו לטרוח ולצאת לאסוף מן גם בשבת. משה רבנו אומר להם על כך את הפסוק הבא: "רְאו כי ה' נתן לכם השבת, על כן הוא נותן לכם ביום השישי לחם יומיים, שבו איש תחתיו, אל יצא איש ממקומו ביום השביעי". יש פה מילה מיוחדת – "ראו". עם ישראל זכה לראות בעיניו את הברכה שביום השבת (ניסיתי לחשוב אם זה כמו לקבל ביום שישי משכורת כפולה, נגיד). משה רבנו קורא להם להתבונן ולהפנים. צריך להסתכל היטב ולראות מה זכינו לקבל. רבי עובדיה ספורנו אומר על המילה "ראו": "התבוננו כי ה' נתן לכם השבת ואין זו מצווה בלבד – אלא היא מתנה".

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
המלך בשדה

  מאמר מאת הרב חברון...

הילדים הקבועים

  הרה דוד סתיו על...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם