עין לא רעה Featured

 12 abu

אשר בן אבו

באחת מהצגות אנדרדוס לחנוכה, ליתר דיוק באחרונה שבהן, נפל שבב עץ קטן וסורר מהתפאורה היישר אל תוך עיני. רציתי לזעוק בכאב אבל זה לא הסתדר עם השורה שלי באותה סצנה – "החייזר הנמוך הזה מנסה לבלוע אותי מהברך". מה שנותר לי הוא להמשיך כרגיל ולקוות שהזמן והזיעה שעל פניי ישטפו את השבב הלאה באופן משובב. ואכן כך עשיתי, וכשהמסך ירד לקול תרועות הקהל שום עין לא נותרה יבשה, במיוחד לא שלי. מיהרתי להגיע אל ביתי, לא לפני שקצרתי כמה תשבחות, החוויתי כמה מחוות ענווה מזויפות ואמרתי "זה כולנו, באמת, רק עבודת צוות", והלחלוחית שבעיני השמאלית הצליחה לשוות למשפט תחושת אותנטיות של ממש.

למחרת, כשקמתי, קיוויתי שהכול עבר, וששבבי עשה בעצמו את דין "אין כלום כי לא היה כלום", וגם "רק לא שבָבִי" וכן על זה הדרך מליצוֹת. אבל את העובדות בפרשה אי אפשר היה להכחיש, היה ניגוד עניינים בין העין שלי לבין שבבי, כך על פי ההדלפות מהעפעפיים. "אני חייב להרים טלפון לקופת חולים", אמרתי לעצמי ומיד דחיתי את הכול ליום אחר. עד שאני מחליט מה לעשות, אשתי, שדרך אגב היא הרה בלי עין הרע, מודיעה לי שגם היא בעצמה רוצה ללכת למיון. "העובר זז פחות ממה שהוא יכול". "בסדר, לא צריך ללחוץ על הילד", הרגעתי את ההיסטריה. "משהו עובר עליו", כך אשתי, "אולי משהו חברתי, אנחנו צריכים ללכת לבדוק את זה". עולם שלם מתנהל מאחורי גבי ובתוך בטנה. "טוב, כדאי שתאכלי שוקולד, זה יגרום לו להתעורר ולרקוד כמו מרדונה", סיפקתי מידע רפואי מוכח. "שום סיכוי, העובר שלי לא יפתור בעיות חברתיות באמצעות אכילה רגשית". ארזנו את עצמנו ונסענו שנינו למיון, לפחות כך נהרוג שתי ציפורים במחלקה אחת.

"כאן זה מיון יולדות?" שאלתי את פקידת הקבלה. "אוי איזה חמוד, אתה ממש דואג לה, הא?" "מה? לא, אני בכלל אמרתי לה שתאכל שוקולד". "איזה מתוק אתה", אמרה הפקידה ומשכה באפה, "אתם הגברים לא באמת יודעים להסתיר כאב". לא הבנתי בכלל מה הולך עם האישה הזאת, ואז אשתי סימנה לי על העין הדומעת שלי. אהה. "כן, גברת פקידה, המצב ממש עגום, הכרחתי את אשתי להגיע לכאן, היא בכלל רצתה לאכול כיף-כיף מגדים אבל אני, איככה אוכל וראיתי וכולי", משכתי באפי ליתר רושם. "אתה בעל נהדר ואב למופת", השיבה. "גם אני כאן", העירה אשתי. "יופי, מעניין. קחי מספר יש תור למוניטור", ענתה לה הפקידה ביובש.

הפקרתי את ההרה אצל הפקידה שומרת בית הנשים והגעתי למיון עיניים, מקום שקט שבו איש אינו נועץ בך מבטים, מסיבות מובנות. "חכה ליד חדר 118 ויקראו לך", אמרה לי פקידה נוספת, קרירה במספר, בלי להרים את הראש מהשולחן. "כדאי שאשתה מים אם אצטרך בדיקת שתן?" שאלתי. "אתה יכול לשתות מים". "את יודעת, השארתי את אשתי במיון יולדות", אמרתי ועפעפתי חזק בעין שמאל, "אני מתגעגע אליה מאוד ודואג לה", עפעוף. "חביבי, כולם פה דולפים, עין שמאל, עין ימין, שתי העיניים", אמרה הנוספת בלי להניד עפעף מצידה, "אתה רואה את הגברת משמאל? היא בוכה כבר חמש שעות ולא יודעת למה". הסתכלתי שמאלה וראיתי סבתא אחת מאושרת-מאושרת טובעת כולה באגם של דמעות. "בקיצור, חכה ליד חדר 118 ויקראו לך, עניין של ארבע שעות בממוצע". הרמתי צלצול לאשתי, "כולם פה בוכים, איך אצלך?" "כולן פה הרות", השיבה, "אני מקום 165 בתור למוניטור". "חכי", אמרתי לה, "יש לי רעיון". נתתי דפיקה בחדר של רופא העיניים וביקשתי שייתן לי את הטיפות הכי שורפות שיש לו, ורצתי אל היולדות כשאני ממרר בבכי. "אשתי מקום 165 בתור?! איככה אוכל וראיתי וכולי!" געיתי בפני הפקידה שעשגז, שומרת מיון הפילגשים. "הו לא אדוני! לא ניתן לבעל כה חם ודואג לסבול כך, הנה אנחנו מכניסים את אשתך בהליך מזורז". אשתי הובהלה אל החדר תוך שהיא מנסה לשאול "רגע אבו, אבל מה עם העין ---" "אני משאיר ככה!" קטעתי אותה, "זו עין לא רעה בכלל!"

ומה היה עם המוניטור אתם בטח שואלים? כל זאת ועוד בפרק הבא של "אבו טור".

לתגובות וטיפות עיניים: This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
ימי האור והחושך

   הרב מתניה ידיד |...

אמונה, חסד והבחנה

  מאמר מאת הרב יעקב...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם