מנצחים את הבלבול Featured

 15 sivan 731
סיון רהב מאיר
 
  1. מי רוצה להיות מספר 2? על רבי נחמן מברסלב כולם שמעו, אבל בלי רבי נתן, לא היינו שומעים עליו. השבוע, בעשרה בטבת, חל יום השנה ה-176 לפטירתו של רבי נתן. הנה כמה מילים על דמות צדדית-לכאורה, שחשובות במיוחד בימינו: רבי נתן לא שאף להיות מספר אחת. הוא לא רצה להיות הרב אלא התלמיד. לא האדמו"ר אלא החסיד. לא מתוך בינוניות, אלא מתוך הבנה שזה המקום שבו ימצה את עצמו, זה תפקידו. כבר מגיל צעיר חיפש חיות ושמחה בחיים היהודיים שלו, וכך דבק ברבי נחמן, בהערכה ובענווה רבה. הוא החל לכתוב את הדברים של רבו, שאמר עליו: "בלי רבי נתן לא היה לנו אפילו עלה (דף) אחד". רק בזכותו כל העושר הזה נמצא היום בידינו: הספרים ליקוטי מוהר"ן, סיפורי מעשיות, שיחות הר"ן, ליקוטי הלכות, ליקוטי תפילות ועוד. את כל מה שלמד ושמע – ניסה להנציח, בעבורנו. הוא אפילו קנה ציוד והקים בית דפוס, כדי שהמסרים יופצו כמה שיותר. אחרי פטירת רבי נחמן, דחה בכל תוקף את הניסיונות למנות אותו ליורש.
 

אפשר לצטט דברים רבים שכתב, אבל נדמה לי שהעובדה הבאה היא דבר-תורה בפני עצמו:בעידן שבו כולם רוצים להיות מנהיגים ומשפיעים, כדאי לזכור גם את מי שרוצה להיות תלמיד.

 
  1. סעודת שבת בבוקר, קהילת "ראש יהודי", תל אביב. כשישים איש מצטופפים בסלון של הרב אסף וצביה טבצ'ניק לשעות ארוכות וקסומות של דיבורים ושירים. הרב אסף מדבר על שתי המילים הכי עוצמתיות בפרשה, לדעתו: "אני יוסף". הרי רגע לפני כן, הכול נראה אבוד. האחים עומדים מול שליט מצרי מוזר, שמאיים לקחת את אחד האחים לכלא, וכל הזמן חוקר אותם. האחים חושבים שאין שום מוצא, הכול פשוט תקוע. והנה פתאום, ברגע אחד, המציאות מתהפכת לטובה, בשתי מילים בלבד: "אני יוסף". פתאום כל הפלונטר נפתר, פתאום כל השאלות והתמיהות והדאגות מקבלות תשובה, זה הרי אח שלהם. המשפחה מתאחדת. מתברר שדברים שנראים בלתי אפשריים יכולים להשתנות, בשנייה.
  2. לא תכננתי לפרסם משהו בתוך כל סיכומי העשור הלועזי, אבל השבוע ראיתי פתאום שלושה מבזקים ברצף. נדמה לי שאיכשהו הם מסכמים היטב את העשור האחרון. "צפו", הכריזה הכותרת הראשונה, "הסרטון של הח"כ מישראל ביתנו". המונח "צפו" לא היה חלק מהלקסיקון שלנו לפני עשור, והיום הפכנו קצת רובוטים של "צפו", מסרטון לסרטון. ובקשר לתוכן – שום חבר כנסת גם לא דיבר ככה לפני עשור. אני לא תמימה, תמיד היו מחלוקות ועלבונות, אבל משהו בשיח שלנו השתחרר, ולרעה. נבחרי ציבור מדברים כאחרוני הטוקבקיסטים שצריך לחסום. מותר לשקר, להסית ולהגיד הכול על כל אדם ועל כל מגזר, זה אפילו משתלם.
  3. קשה לסכם אירוע כזה. הנה רק כמה רגעים שהתרוצצו לי בראש, אחרי אירוע סיום הש"ס באצטדיון ה"מטלייף" בניו ג'רזי:
 

הרב אסף הסביר שלכל אחד מאיתנו יש רגעים כאלה, של "אני יוסף". רגע שבו הכול מתבהר, כל הבלגנים והמצוקות מהעבר מקבלים פתאום הקשר ופשר ומשמעות, רגע שבו ברור לנו לחלוטין מה צריך לעשות עכשיו, ואיך הכול פשוט הולך להתחיל מחדש. הוא ביקש מהנוכחים לשתף ברגע כזה של "אני יוסף" בחייהם, וסיפורים מרגשים ביותר סופרו, על גילויים אישיים, זוגיים ומקצועיים. אתם מוזמנים לחשוב על הרגע שלכם.

 

המבזק השני הכריז: "אנגליה מתאבלת על תאומי הריאליטי שהתאבדו יחד". אני לא יודעת מיהם תאומי הריאליטי, אבל אני מניחה שלפני עשור שניהם היו מפורסמים פחות, אבל מאושרים יותר. תרבות של חשיפת-שיא, חשיפת-יתר, גובה מחירים נפשיים כבדים, מהמשתתפים וגם מהצופים. גם זה השתנה מ-2010 ועד היום.

 

המבזק השלישי היה: "סכום העתק שיעלו לנו מערכות הבחירות הרצופות". ישראל מעולם לא הלכה כך לקלפי שלוש פעמים רצופות, בניגוד לרצון של כולנו. זה קורה כי גם משהו בתרבות הפוליטית השתנה. ה"צפו" והריאליטי חדרו גם אליה. הפוליטיקאים מוכנים רק ל"הכול או כלום". מפחדים להתפשר, להודות שהם לא יכולים לבד, להכיר בכך שצריך קואליציה שיש בה גם ניגודים.

 

כל זה רק מטיל עלינו יותר שיעורי בית – כבני אדם, כיהודים, כהורים, כילדים, כצרכני תקשורת. פחות "צפו" ויותר התבוננות אמיתית. פחות ריאליטי ויותר מציאות. ואם אין ממשלת אחדות, שלפחות תהיה יותר אחדות בינינו. עשור לועזי חדש ומוצלח יותר, בעזרת השם.

 

• לראות כמאה אלף יהודים יחד, לא מפגינים, לא בוכים ולא מדברים על אנטישמיות, אלא חוגגים זהות יהודית שמחה. לראות פה גם את אלה שלא סיימו בעצמם ללמוד את כל התלמוד – אבל באים להעצים ולהעריך את מי שכן.

 

• ‏לראות את הדגש העצום על הילדים: התורה לא שייכת רק לקשישים אלא אטרקטיבית לדור הבא, שאליו מעבירים את הלפיד.

 

• לראות אחדות של כיפות סרוגות ושחורות, ספרדים ואשכנזים, חסידים וליטאים, שחוגגים עם מקום וכבוד לכל אחד. להגיד איתם תהילים לשלומם של יושבי ארץ ישראל, ולחשוב הפעם גם קצת על יושבי אמריקה.

 

• לראות אצטדיון שלם רוקד "פתח שערי שמיים לתפילתנו" ולשמוע את המאבטח שואל: "תמיד יש פה משחקי פוטבול, איזה קהל רגוע ושקט אתם, איזו קבוצה אתם אוהדים?"

 

• להסתכל מסביב ולהיזכר שהם אמריקנים – אומת הנטפליקס והאמזון – שהצליחו לא להתבלבל מכל האמריקה הזאת, מכל הסיפוקים המיידיים, אלא לבחור בלימוד, בהתמדה ובעמל יומיומי, דף ועוד דף.

 

• ‏לדבר עם רופא ועורך דין שסיימו את הלימוד, ומספרים איך באמצע יום העבודה יש להם פגישה עם התנאים והאמוראים, פגישה עם הנצח.

 

• ‏ואז לשמוע את הרב שמואל קמינצקי מסביר שלא צריך לקרוא לחגיגה הזאת "סיום הש"ס" אלא "התחלת הש"ס", כי מתחילים מיד מההתחלה.

 

• להגיד לבסוף "שמע ישראל" עם מאה אלף גברים, נשים וטף, כשלידי יושבת מרליט ברגר, ניצולת שואה עם מספר על היד, מוקפת נכדים, וממלמלת: "אם מישהו היה אומר לי במחנות שאזכה לראות רגע כזה"...

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
תודה מקיר תזעק

  הטור של סיון רהב...

שני חזיונות על בית המקדש

  חזון בית המקדש של...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם