איפה הצדק? בעתיד Featured

 5 dea
ליום הקדיש הכללי

דעה (גלעדי) אביחיל

אני לא יודעת מה הייתי מרגישה כלפי המילים האלה בְּשנים עברו. אבל בַּזמן שחלף מאז יצא לאור מיזם יום השואה ההוא ועד שאיכשהו הגיע לידיי, הביא אותי הדיכאון אחרי לידה שחוויתי להיות כלי שמקבל אותן אחרת.

במסגרת המיזם ('פנימה' תשע"ח) התבקשו בנות הדור השלישי לכתוב לסבתן ניצולת השואה. במכתב שחיברה היוזמת, אביטל טרקיאלטאוב, הלמו בי המילים האלה:

"תמיד אמרת שהדבר הראשון שתעשי כשתגיעי למעלה, זה לתבוע את הקב"ה בדין תורה על מה שהוא עשה לך בשואה, and I will win! הכרזת. צחקנו שהקב"ה נותן לך חיי נצח כדי לא להיכנס למשפט. באמונה שלמה בקב"ה – אני גם מאמינה שזכית. שכשהגעת לבית דין של מעלה חיכה לך מוכן וערוך, פרטי חייך פרושים לפניו כעדים. אני מניחה שאת מוציאה בכל שנה ביום הזה את פסק הדין, מנופפת בו ומכריזה: ניצחתי. הגעתי למעלה אחרי 97 שנה ואלוקים אמר שאני צודקת".

בעצם אני יודעת מה הייתי מרגישה כלפי המילים האלה בְּשנים עברו: הייתי מסכימה עם הכותבת, גם לי לא היה לי ספק שסבתה ניצחה במשפט, כי איך בכלל יכול להיות אחרת, אבל הייתי יוצאת בתחושה סתורה ורעה מהניצחון הזה, בקנה נשימה חנוק.

היום אני מקבלת את המילים בשקט, בהשתאות. זו הייתה תוצאת חיבור של שני לימודים מהשנים האחרונות: בעקבות הדיכאון אחרי לידה הלכתי לייעוץ, ואני זוכרת איך ישבתי מול המטפלת וממש למדתי מחדש (ובהתנגדות, לא עשיתי לה חיים קלים), את מושגי הדין והחסד, האמת והרחמים. היא נתנה לי עצה מעולה, ועצה זו הפכה לחלק מהיומיום שלי ועד היום אני מעבירה אותה גם לאחרים. אני קוראת לה 'תרגיל קול הדין וקול הרחמים':

גם אתם רגילים לשמוע כל היום את קול הדין, הקול ששופט ומודד ומלקה אתכם בלי הפסקה? סבבה, את הקול הזה שמעתם מספיק, נתתם לו במה; עכשיו תנו את רשות הדיבור לקול הרחמים מירושלים, שלום רב. אפילו אין צורך להשתיק בכוח את קול הדין; רק להגביר את עוצמת הקול של קול הרחמים

גם אתם רגילים לשמוע כל היום את קול הדין, הקול ששופט ומודד ומלקה אתכם בלי הפסקה? סבבה, את הקול הזה שמעתם מספיק, נתתם לו במה; עכשיו תנו את רשות הדיבור לקול הרחמים מירושלים, שלום רב. מה הוא אומר? מה יש לו להגיד עליכם? איך הוא היה מפרש ומתאר את המקרה הזה והזה? אפילו אין צורך להשתיק בכוח את קול הדין; רק להגביר את עוצמת הקול של קול הרחמים, והדין יוריד מאליו את עוצמת קולו. הרי מן הראוי לתת גם לרחמים כמה דקות שידור.

כשקיבלתי את התרגיל הזה הייתה בי כמובן התקוממות פנימית. חוש הצדק השמיע את התנגדותו: אבל זה לא צודק, הרי אני באמת אשמה! אך מכיוון שזה היה רק תרגיל, שיעורי בית מאתגרים (כמו המשחק היצירתי שבו ממציאים סיפורים על אחרים כדי לדון לכף זכות), 'הסכמתי' להשתדל בכיוון במשך שבוע, שלאחרונה סגר שנתיים.

ראיתי כי טוב מאוד. ראיתי: יש גם אמת רכה (כנראה זה מה שקרה לה אחרי שה' השליך אותה ארצה). הבנתי על עצמי שעד אז אומנם ידעתי שיש בעולם גם חסד, ואפילו גמלתי ממנו בעצמי לא מעט, אבל בעצם העברתי גם אותו במסננת של הדין. הוא עובר? יופי, אז הוא מוצדק (גם כשהחסד מצידי היה מופלג וודאי שלא עמד בשורת הדין, הוא נבע מהדין, כי הרבה פעמים הייתי תוהה מה הזכות שלי לסרב לחסד כשאני יכולה לגמול אותו, מה שבעצם שוב הכניס אותו תחת סד הזכות-חובה-מותר-אסור). הבנתי שאם אני מאשרת כל חסד רק אם הוא נדחס למידות של דין, אני לא באמת נותנת לו ביטוי בעולם, אני נשארת רק עם הדין הנוקשה. גאלתי את החסד ובחרתי לתת לו להתחיל להכיר את עצמו, לחלץ עצמות. בחרתי לתת לו מקום. ובלי הצורך להצדיק כל דבר נשב בחיים שלי הרבה יותר אוויר.

הלימוד השני היה גם הוא בעקבות הדיכאון, כשבעלי ואני התיישבנו בחג שבועות ללמוד תורה מתוך החיים שלנו, להעז ולגעת בסוגיה שהכאיבה לנו אז כל כך (למי לא): איפה הצדק. למה צדיק וכל כך רע לו. כל התשובות הקטנות לא מסוגלות לענות על הקושיה המכאיבה מנשוא: איך יש בכלל משהו בעולם שמצדיק סבל גדול כל כך שאנשים עוברים (לצערנו אפשר לתת כאן מספיק דוגמות)? אני הרגשתי שמכיוון שאין לכך תשובה, שברור שזה לא צודק, מיותר בכלל לחפש קצה חוט בכיוון אחר, כי הוא לא יעזור, תמיד תישאר התהום העצומה בקטגוריית הצדק.

ויותר מכך: אם איכשהו זה כן צודק, זה נורא אפילו יותר! איזה עולם רע זה אם כך נראה הצדק שלו.

ומתוך כאב, ובעקשנות, פתאום הגענו להבנה שהפכה לנו לחלוטין את זווית ההסתכלות: לפעמים באמת אין סיבה מוצדקת. לפעמים אין צדק כזה שנוגע לְקורות העבר ו'משלם' עליהן. באמת אף אחד לא חטא עד כדי כך שמגיע לו להתייסר ככה, ובאמת בשמיים הסבתא היא שזכתה בדין.

כי לפעמים, ואולי לרוב ואפילו תמיד, הצדק בעולם הזה הוא לעתיד. לא בגלל אלא לשֵם. המתנה שנקבל מהסבל גדולה כל כך שהיא תצדיק לאחור את הסבל שחווינו. עם זה רובנו כבר יכולים להזדהות: כעבור תקופה רוב בני האדם מודים שאינם רוצים להחזיר את גלגל חייהם אחורה.

כי הם נוכחו לדעת איך המלאך שהיכה בהם הִצדיק את הכאתו לא מכוח העבר אלא מכוח העתיד, כשאמר להם 'גְדל'.


אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
תפילה על האומות

  הרב אורי שרקי בתפילה...

רב קהילה

  קבלו אותם: הרבנים שכאן...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם