צידוק הדין של הנער מעתניאל

5otniel

משה פייגלין

לא ידעתי את נפשי. זה עתה יצאתי מניחום אבלים. כבר 15 שנה, מאז הירצחו של אליהו בן עמי הי"ד, אני בא לעתניאל בעיקר כדי לנחם. 23 יתומים חדשים – והנוער שאני אוהב כל כך, המזכיר לי את ילדיי, אומר לי שכך ה' רצה... כל שרי הימין יצאו ובאו, מי במסוק ומי בשיירה משוריינת ומאובטחת היטב, משתדלים לנחם את המשפחה ואת התושבים, מציעים את עזרתם, שר ושר בתחומו. תמונה סוריאליסטית. השר והיתום בוכים איש על כתף רעהו – חברים לאותה צרה. הממשלה מנחמת – לא מתמודדת, לא נותנת ביטחון כמתחייב, רק מנחמת...

אחר כך תקפו אותי על שלא ניחמתי, שלא ליטפתי, על שהצעתי חלופה, פתרון – מה אתה עושה לנו פה פוליטיקה?! פתאום התחברו לי החלקים. קורה לנו משהו נורא ואיום! יישוב אידאולוגי, הגרעין הכי מובחר של מפעל ההתנחלות, עם 23 יתומים חדשים, ואינו מצפה כלל שהממשלה באמת תשים קץ למטווח הברווזים הזה. פרנסי היישוב והמועצה הכינו רשימות צרכים – תאורה, כיכר, כאומרים "ויתרנו על תשובה למצב הביטחוני – בואו לפחות נפרוט את הזוועה להישגים אחרים"...

אחר כך יצאו חלק מהשרים ודיברו עם הנוער שכונס בחוץ ב'מאהל חיזוק', וגם אני נתבקשתי לדבר אתם. "אם אני ראש ממשלה", אמרתי, "תושבי 'בית עמרה' שממנו יצא הרוצח של דפנה מאיר הי"ד היו נמצאים עכשיו ב'רילוקיישן' בעזה ובתי הכפר היו מקבלים את הטיפול שידענו לתת ברגישות ובנחישות לנווה דקלים. או אז תושבי 'בני נעים', שמכירים היטב זה את זה, היו פועלים לעצור את הרוצח שיצא מכפרם לפני ששיסף את גרונה של הלל יפה הי"ד (במקום לצהול ברמקולים בשעת ההלוויה) וגם הרב מיכי היה עכשיו חי".

כשהיו כאן בריטים היה כדאי להיאבק ואם צריך גם למסור את הנפש. כשקמה מדינת ישראל, היה כדאי להיאבק, גם אם במחיר של עוד קצת מסירות נפש, כי עוד מעט תעלה ממשלת ימין, והכול בסוף יסתדר... ואילו עכשיו, כשיש לנו הממשלה הימנית המזוקקת ביותר – למה אנחנו עדיין מוסרים את הנפש?

"יש כאן מלחמה, לא משחקי שוטרים וגנבים, אנחנו צריכים מנהיגות שמבינה את זה, אנחנו מייצרים מנהיגות כזו – יש מה לעשות! הצטרפו!"

העיניים הצעירות והיפות נותרו כבויות, עייפו מפוליטיקאים, האוזניים הצעירות כבר אינן מסוגלות לעכל שפה של בשורה, אמת פשוטה. "איך נדע שבאמת תעשה את זה? שאתה לא סתם עוד פוליטיקאי שמפריח סיסמאות ומבטיח הבטחות?" נחרדתי – מה עשינו לנוער?

נער אחד בכל זאת מצית בי תקווה עם כוחה של תמימות בלתי פרגמטית בעליל: "אתה תבנה את בית המקדש? זרקו אותי מהכנסת כי התעקשתי להמשיך ולעלות להר הבית, לחלום את החלום שלך..." – "לכל מקום שאני הולך אני הולך לבית המקדש" – המשכתי בפרפרזה על דברי רבי נחמן.

אבל הנוער חוזר ושוקע בדיכאונו.

אינני חם מזג. ידעתי לנהל את ישיבות הכנסת מול בסיטואציות מלחיצות הרבה יותר. אבל נער אחד, שאמר לי "הרב מיכי מת כי השם רצה" – הוציא אותי מכליי. זרקתי את המיקרופון על הקרקע ועזבתי את המקום (אחר כך לבקשת תושבים סבתי על עקביי וחזרתי אל היישוב כדי להשלים את השיחה). "לאושוויץ הגענו כדי למות", אמרתי לנערים, לא הייתה ליהודים מנהיגות שהראתה להם דרך אחרת. "אני לא כועס עליכם, אני אוהב אתכם – לכן כואב לי כל כך לשמוע מכם אמירה כזו; לארץ ישראל ולעתניאל הגענו כדי לחיות, לא כדי למות. יש לנו אחריות לעצור את מחול המוות הזה; ראש הממשלה והשרים אינם מסוגלים לראות מתוך המכוניות השחורות הללו וכל השמירה שמסביבם, את מה שאתם (אולי) עוד מסוגלים לראות! אנחנו צריכים לתפוס את ההגה ולעשות את זה בעצמנו, ויש לנו הכלים לעשות זאת!"

איך הגענו למצב כזה שנער בעתניאל חושב שהשם רוצה שנמות? אם הרב מיכי מת כי השם רצה – בשביל מה צריך צבא? כדי להפריע לרצון ה'? כשהיו כאן בריטים היה כדאי להיאבק ואם צריך גם למסור את הנפש, כי עוד מעט תקום מדינה יהודית – והכול יסתדר... כשקמה מדינת ישראל, היה כדאי להיאבק, גם אם במחיר של עוד קצת מסירות נפש, כי עוד מעט תעלה ממשלת ימין שתתמוך בהתיישבות, והכול בסוף יסתדר... ואילו עכשיו, כשיש לנו הממשלה הימנית המזוקקת ביותר – בלי לפיד ובלי ציפי לבני, עם אנשים 'משלנו' בתפקידים הבכירים ביותר וליברמן בביטחון, עכשיו כשאנחנו יותר בשלטון מאי פעם, למה אנחנו עדיין מוסרים את הנפש?

למי שמפחד להפוך את אמונתו לחלופה מדינית התשובה היחידה שנותרה היא "כי ככה ה' רוצה...", וכבר מתחילה להתפתח בקרבנו אידאולוגיה פציפיסטית קיצונית. מחבקים את משפחות הרוצחים, מזמינים אותם לשבעה, גם רבנים כבר מדברים כך. כלומר השמאל ניצח בענק, עקפנו את 'הארץ' משמאל. המתנחלים מאמצים את הגישה שהמאבק אינו לאומי או דתי, אינו מלחמה קיבוצית נגד אויב משותף אלא עניין אישי – יש טובים ויש רעים בשני הצדדים – ממש כמו שהסבירו פרס ורבין כשהביא את אוסלו. אולי באמת נכון שימותו חיילים ובלבד שלא ייפגעו 'לא מעורבים'?!...

לפעמים צריך לשבור את הלוחות או לפחות את המיקרופון. ה' לא רוצה שנמות, ושום מוות חסר תוחלת כזה לא יקדם במאומה את יישוב הארץ ואת גאולת ישראל. בגוש קטיף אנשים נקטלו ומסרו את נפשם בפצמ"רים ובמארבי ירי דבר יום ביומו. ילדים מתו בחיק אמם. התושבים האמינו וזרעו את ירקות העונה הבאה. המקווה החדש של נווה דקלים נבנה עד לשנייה האחרונה, הייתה שם מסירות נפש עילאית. זרקו את כל האחריות על איזה משיח – שכמובן לא בא. כי משיח אף פעם לא בא אם אתה לא ממלא את חלקך.

זה לא מה שה' רצה. לא את המוות שלהם ולא את הניתוק מהמציאות. ה' רצה שנצא מגדרות כפר מימון ונציל את גוש קטיף!

ויכולנו.

ה' רצה שנחסום כבישים ונעצור את המדינה כדי להציל את גוש קטיף –

ויכולנו.

אבל ההנהגה הסרוגה הייתה נאמנה ללא סייג. לא נאמנה על מנת לחולל מהפכה של קודש אלא נאמנה למנגנון הכפירה, ואת המהפכה השאירה למשיח. גם התורה עצמה יכולה להפוך לעבודה זרה, ועם כל קדושתה – גם המדינה – כשנאמנים לה שלא על מנת לחולל מהפכה.

נדהמתי לראות כיצד ברגע שהתברר שאין מנהיגות שתובילם אל מחוץ לגדרות, נפלה באחת כל העצמה האדירה, וציבור ענק שהיה מוכן למסירות נפש על הצלת הגוש התנדף חיש קל מכפר מימון וחזר אל ביתו.

בלי מנהיגות שמוכנה לנצח את השלטון ולהחליפו, בלי מנהיגות שתודעתה במקדש, מנהיגות שנמצאת בצד של הפתרון ולא שקועה מבחינה מנטלית במרחב הבעיה, אין טעם בשום מאבק, ועתניאל חיה על זמן שאול, ממתינה לאיזו מכת חסד של שרון כזה או אחר שייבחר על ידינו, כמובן, כי אין חלופה... בדיוק כמו נווה דקלים שחרבה בפתקי מח"ל ו-ב'.

והנוער שגדל מאז כפר מימון? לנוער החדש אין עוד למה לצפות. הממשלה הרי אתנו. ניצחנו בבחירות – לא?

נוער אהוב – ה' לא רוצה שנמות! אנו נאמנים למדינה על מנת לחולל בה מהפכה!

משה פיגלין עומד בראש מפלגת 'זהות'.

צילום: גרשון אליסון, פלאש 90

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
חברים של הים

  איך מתמודדים עם סכנות...

כוח הצבא הוא ב'יסוד'

  הרב יעקב עדס במאמר...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-662190

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם