כשהערבות ההדדית נחלשת Featured

 4 vaserman
כל אדם יעשה בחייו הפרטיים מה שירצה, אבל רשות הרבים של מדינת היהודים צריכה לשקף את הצביון הייחודי של העם הזה. רבנים גדולים וגם אנשי רוח חילונים תבעו זאת בעבר, ובשנים האחרונות כוחות אחרים משתלטים על השיח ועל הרחובות

הרב אברהם וסרמן

מאמר שני בסדרת מאמרים על שיקום המערכת החיסונית של הציבור הדתי-לאומי

א. שני משפטים קצרים הם ראשי החץ של תפיסת עולם, שגורמים חילוניים חוזרים עליהם כמו מנטרה, ואשר חוללו תפנית דרמטית בתפיסת העולם של הציבור בכלל, והציבור הדתי-לאומי בפרט: "חֲיֵה ותן לחיות" ו"איש באמונתו יחיה". האידאולוגיה העומדת מאחורי משפטים אלה היא הפרדת הדת מהמדינה, ולמעשה ריקון התוכן של היהדות מהמדינה כאורגניזם לאומי וכללי, והפיכת הדת לעניין פרטי, כמו בארצות המערב. אחד הביטויים הבולטים לשינוי הזה הוא שינוי השם של "המחלקה לתרבות תורנית" בסוכנות והפיכתה ל"מחלקה לשירותי דת", ושינוי שם "משרד הדתות" ל"משרד לשירותי דת". זהו המשך המגמה של חוגי השמאל הקיצוני בתקופת המנדט, שהתנגדו להקמת הרבנות הראשית לארץ ישראל, והציעו להגדיר אותה כשירות הניתן למעוניין, ולא להכפיף אליה את כל תושבי הארץ היהודים. משפטים אלה חלחלו עמוק לתודעה והפכו להיות מעין אקסיומה שאין צורך להוכיח אותה. הסילוף המחפיר של הפסוק "צדיק באמונתו יחיה" והמרתו ב"איש" עבר מתחת לרדאר של רבים בציבור הדתי-לאומי, ואולי גם בציבורים נוספים. מהרגע שהתקבעה התודעה הזו, נסללה הדרך להפלתו הכמעט סופית של הסטטוס-קוו.

ב. ביטול הערבות ההדדית בכל הנוגע לשמירת מצוות ולמקומה של התורה בחיינו, הפך אותה לאפשרות אחת מתוך כמה נוספות, אפילו לא המועדפת שבהן. לא זו בלבד, אלא יחד עם לימוד הסנגוריה על הציבור החילוני, אשר הפך ללחם-חוק של הציבור הדתי-לאומי, נהייתה בקרבו כמעט אדישות כלפי כל הנעשה מחוץ לדל"ת אמותיו. כביכול רשות הרבים אינה שייכת לו כלל, והיא נחלתו של הרוב החילוני שיעשה בה ככל העולה על רוחו, למעט הדרישה להתחשבות בשכונות דתיות. לכן, בשנים האחרונות נשמעים נבחרי ציבור דתיים-לאומיים האומרים כי במדינה או בעיר שרובה חילונית, לא נוכל ואף לא נרצה למנוע פתיחת בתי עסק ומקומות בילוי בשבת. בימים אלה ממש, ראש עיר דתי שוקל ברצינות פתיחת קווי תחבורה ציבורית בעירו בשבת. השלב הבא כבר כאן, וראשיתו באיסור מופעים בהפרדה, משל רשות הרבים היא נחלתו הבלעדית של הציבור החילוני. גם בצבא, שאחד מיסודותיו הוא אחווה ורֵעות בין הלוחמים, קיים חוסר התחשבות בוטה בחייל הדתי, עד שאפילו הרב הצבאי הראשי מוציא מכתב ובו גערה (מתונה וזהירה) כלפי מפקדים שלא מתחשבים בחיילים הדתיים שלהם, עוצרים נסיעה להפסקת אוכל במקום טרף כשיש חלופה כשרה בקרבת מקום, או קובעים ערב גיבוש למעוניינים בליל יום הכיפורים. "איש באמונתו יחיה" כבר אמרנו, אבל עכשיו זה רק איש אחד, והוא לא הדתי מביניהם.

האשליה שאפשר להגיע להסכמות ולאֲמנות שונות אינה מציאותית, מכיוון שכוחות קיצוניים המעוניינים לנתק את הזהות היהודית מהפרהסיה – ייקחו אמנות אלה כבסיס להרחבת חילולי השבת, וכפי שכבר נוכחנו לראות. נכון שהצגת הדרישות החשובות הללו אינה מבטיחה את קבלתן. בסופו של דבר במשטר דמוקרטי אנו חיים ובכנסת מגיעים לפשרות ולהסכמות לאור יחסי הכוחות בין המפלגות. אך אם לא תהיה דרישה – לא נגיע להישג כלשהו

ג. יש לשוב לערכי היסוד שלנו כעם, שהערבות ההדדית היא אחד החשובים שבהם. המשל של עם ישראל כנוסע בספינה, כך שכל הקודח חור עלול להטביע את כולה (מדרש רבה, ויקרא, ד), מוכר. זו הסיבה למצוַת התוכחה, המְצווה עלינו לדאוג ליהודי שחטא כדי להשיבו לדרך התורה והמצוות. מצווה זו קיימת גם בזמן הזה, ולא כפי שטועים לפרש את דברי הגמרא (ערכין טו, ב) "תמהני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח או מי שמקבל תוכחה". אין שם פטור, אלא פקפוק ביכולת להצליח בקיום המצווה. גם הסיבה שהצדיקים נענשים ראשונים, בגלל חטאי הרשעים, היא שהיה להם למחות ולא מחו (מסכת שבת דף נו, א. ראה בהרחבה בספרי "רעך כמוך" בפרק על מצוות תוכחה). היותה של מדינת היהודים משקפת את ערכי העם היהודי מובילה באופן ישיר לחקיקה בכל הקשור לפרהסיה היהודית. הכול יודעים שאין כוונה לכפות על הפרט לקיים מצוות, וקולות ההפחדה אינם אלא מסע תעמולה דמגוגי. לכן פעלו הרב קוק, הרב הרצוג, הרב ישראלי ועוד רבנים רבים במהלך שנים ארוכות לעגן את דמות הפרהסיה של המדינה המתחדשת, עוד לפני הקמתה. לכן הפעיל הרב קוק את כל כוח השפעתו, כדי שעיריית תל אביב בראשותו של מאיר דיזנגוף תקבע כחוק עירוני את שמירת צביון הפרהסיה בשבת, כעניין לאומי ולאו דווקא דתי. גם ביאליק וסופרים רבים ועימם אישי ציבור חשובים הצטרפו למגמה זו מתוך הכרה שאם לא יהיה צביון יהודי – אין משמעות וערך למדינת היהודים, הן מבחינה פנים-לאומית הן מבחינה בינלאומית. זאת מכיוון שהכרת האומות בחידוש מדינה ליהודים נבעה מהקביעה שהעם היהודי אינו רק דת אלא גם לאום ואינו רק לאום אלא גם דת.

במשפט אחד – חקיקה דתית ושמירת צביון הפרהסיה היהודית היא עניין קיומי, לא פחות.

כך פעלו גם הציבור הדתי ונציגיו בכנסת ובממשלה במהלך עשרות שנים, מהקמת המדינה ועד לפני כעשרים שנה. המקרה הבולט היה הפלת הממשלה בידי המפד"ל בשנת תשל"ז על חילול שבת מזדמן בנחיתת מטוסים. בשנים האחרונות מחוללת השבת באופן המוני בידי גופים ממשלתיים ובראשם משרד התחבורה. וחוץ ממחאה רפה – המצב הנורא הזה נמשך ואף מתרחב. כך קרה שאף שרוב השחקנים אינם רוצים לשחק כדורגל בשבת – המדינה כופה עליהם לשחק בשבת!

האשליה שאפשר להגיע להסכמות ולאֲמנות שונות אינה מציאותית, מכיוון שכוחות קיצוניים המעוניינים לנתק את הזהות היהודית מהפרהסיה – ייקחו אמנות אלה כבסיס להרחבת חילולי השבת, וכפי שכבר נוכחנו לראות. על מצב כזה נאמר "אני שלום... המה למלחמה". נכון שהצגת הדרישות החשובות הללו אינה מבטיחה את קבלתן. בסופו של דבר במשטר דמוקרטי אנו חיים ובכנסת מגיעים לפשרות ולהסכמות לאור יחסי הכוחות בין המפלגות. אך אם לא תהיה דרישה – לא נגיע להישג כלשהו, וזה המצב כיום.

בימי נחמיה, המנהיג של שבי ציון בתחילת בית שני, התקיים בירושלים מסחר בשבת. כשראה זאת נחמיה הוא נחרד והגיב: "מה הדבר הרע הזה אשר אתם עושים ומחללים את יום השבת? הלוא כה עשו אבותיכם ויבֵא א-לוהינו עלינו את כל הרעה הזאת ועל העיר הזאת, ואתם מוסיפים חרון על ישראל לחלל את השבת"! (נחמיה יג).

לכן ציווה לסגור את שערי ירושלים ואף איים להעניש על הרוכלים, וכך הפסיק את המסחר בעיר. אם חפצי-חיים אנחנו, אם נדע ללמוד מהעבר וליישם לקחים, נשוב ללכת בדרכו ובדרכם של רבותינו בפעולתם בשיבת ציון המתחדשת, למען קיום העם בארצו, ולמען המשך התפתחותה ושגשוגה של מדינת ישראל.

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
שבת של מי?

  מאמר מאת איתמר סג"ל

אז למה מצווה ועושה

  מאמר מאת יאיר שח"ל,...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם