ימי רצון סלולריים Featured

 15 sivan713

סיון רהב מאיר

1.

תכננתי לכתוב השבוע עלרִנהשנרב, הנערה שנרצחה בפיגוע ביום שישי. על התום, על הנעורים, על המתיקות, על אחִיה ואביה שנפצעו. ואז שירה שנרב, אימה של רנה ז"ל, פנתה אליי בצאת השבת, וביקשה שאעביר מסר:

בזמן האחרון הבת שלנו חשבה כל הזמן על נושא אחד – הסלולרי. הטלפונים החכמים. היא הרגישה שכולנו גולשים, תרתי משמע, למקומות לא נכונים. לא שולטים במכשיר, אלא הוא שולט בנו. היא הייתה רק בת 17, אבל בזבוז הזמן והסחת הדעת וחוסר הריכוז אצל בני הדור שלה – הפריעו לה מאוד והעסיקו אותה. לכן חשבנו, המשפחה, שמי שרוצה לעשות משהו לעילוי נשמתה יכול להתחיל בתחום הזה. לקבל על עצמו לקבוע זמן מוגדר, זמן איכות שבו הטלפון מונח בצד, ואנחנו חוזרים לעצמנו – לשפיות, לאיזון, ליישוב הדעת. שכל אחד יאמר לעצמו, או אפילו יפרסם: 'הייתי שעה בלי הטלפון', למשל. בפרשת השבוע, פרשת ראה, משה רבנו מציב לפנינו בחירה: אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. זה בידיים שלנו. אנחנו מגדירים את הסטטוס שלנו בכל רגע ורגע. הצעד הראשון יכול להיות להתנתק קצת – כדי להתחבר".

2.

אלפי החלטות ויוזמות זרמו אליי בעקבות הבקשה של שירה שנרב. הורים רבים סיפרו שהתנתקו במהלך שעות הערב מהטלפון והתרכזו בילדים, וגם כתבו בסטטוס האישי שהם פשוט לא זמינים כרגע. בני נוער יצאו מקבוצות וואטסאפ רבות או אפילו סגרו אותן. שכבה שלמה של חניכי בני עקיבא החליטה לעבור ל"טלפון טיפש", וכמה משפחות הכינו יחד "קופסת סלולרי" – מקום מוגדר להניח בו את המכשיר כשנכנסים הביתה. אבל מעבר לכל המעשים, הפתיעה אותי התגובה המרכזית, שהייתה תמיד בסגנון: "וואו, כמה רציתי לעשות דבר כזה, אימא של רנה רק נתנה לי את הדחיפה הסופית". לרוב אנחנו יודעים היטב מה אנחנו רוצים לעשות וצריכים לעשות, אנחנו רק מתקשים לתרגם את זה לרובד המעשי.

בשבת הקרובה יתחיל חודש אלול, והימים האלה, עד יום הכיפורים, מכונים "ימי רצון". חכמינו מסבירים שזה זמן מיוחד בכל שנה, שבו קל לנו יותר לגלות מה הרצון האמיתי שלנו ולממש אותו, בכל התחומים. זה הזמן להתחיל.

3. פרשת השבוע, פרשת "ראה", מרבה לעסוק באוכל. בפרשה מופיעה האמירה "בך בחר ה' להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה". מתברר שהמבחן לעם הסגולה הזה עובר, שוב ושוב, דרך היחס למזון. לא הפרדה בין נפש לגוף ובין קודש לחול יש כאן, אלא הרבה מאוד מטלות על הגוף. זה מתחיל בירושלים. המשפחה כולה עולה לרגל, אוכלת יחד ומביאה את תבואתה. זה ממשיך בדיני הכשרות המפורטים בפרשה: אילו חיות יש לאכול ומאילו יש להתרחק. יש דברים שאם נכניס לגוף הם ייחשבו "תועבה", כלשון הפרשה, לא כי הם מקולקלים אלא פשוט כי אינם כשרים. יש גם הוראות מפורטות איך לאכול. אסור לאכול בשר חי, יש לשחוט את בעל החיים וצריך להיזהר מאכילה תאוותנית. זה לא הסוף. יש לתת מעשר, כלומר עשירית ממה שהאדם מרוויח, ופעם בשבע שנים יש לתת לאדמה, זו שנותנת מזון, לנוח בשנת השמיטה. על האדם לבדוק אם אין עניים סביבו שאין להם מה לאכול ("לא תקפוץ את ידך מאחיך האביון"), ואם אתה מעסיק עבד עליך לתת לו מהאוכל שלך ("וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים"). אחר כך מוזכרים שלושת הרגלים, שוב כסוג של "מבחני מזון". חג הפסח מצוין בהקרבת קורבן בירושלים ובהתנזרות מאכילת חמץ. חג השבועות מוזכר כעלייה לירושלים, עם סעודה ושמחה משפחתית, שבה שותפים הגר, היתום והאלמנה. וחג הסוכות? כן, גם בו יש לעלות לרגל למקדש בירושלים מתוך שמחה, תוך מחשבה תמידית על הגר, היתום והאלמנה. זהו תיאור של ניסיון תמידי ומתמשך לאזן את המתח בין מזון, כסף, משפחה, שמחה, קדושה והיחס לעני. בעצם, ערב הכניסה לארץ ישראל, פרשת השבוע מדברת על האתגר הכי בוער בימינו: האתגר של חיים בחברת השפע.

4.

שנת הלימודים אינה מתחילה עכשיו, היא מסתיימת. שנת הלימודים האמיתית מאחורינו. החופש הגדול הוא זמן הלימוד הכי גדול ומשפיע ומשמעותי, הזמן שבו הילדים לומדים איך החיים האמיתיים נראים – איך ההורים שלהם מדברים, עובדים, נוהגים, מתנהגים בפארק או במלון, ואיך כל העולם הזה שמחוץ לבית הספר מתנהל. ברור, החופש ארוך מדי ולכן מפלס העצבים שלנו שהם נחשפו אליו גדול מדי. היה מתסכל ומרגש, מאתגר ומשמח, מתיש וכיפי. רגע לפני שאנחנו "מפקידים" אותם שוב בידי מורים ומורות (תודה לכם!) צריך לזכור שהקשר הכי משמעותי בחיים הוא כנראה הקשר הזה – של אבא ואימא עם ילדיהם. בכל הכתבות שעושים עכשיו על "המורים הכי טובים", אין ספק שהמורים שהכי משפיעים עלינו הם ההורים. הרי כמעט כל קשר אפשר לנתק. חברות יכולה להסתיים, נישואין עלולים להיגמר בגירושין, חוזה אפשר להפר – אבל קשר של הורות אי אפשר להפסיק בשום אופן. גם אם רבים ולא מסכימים ואומרים דברים חריפים, הורים וילדים אינם יכולים לבטל את מה שמחבר ביניהם.

זה קשר חזק ועוצמתי ובסיסי כל כך, שפרשת השבוע משתמשת בו כדימוי לקשר בינינו לבין אלוקים: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם" נאמר בפרשה. כלומר, גם אם נוצר נתק, גם אם התרחקנו, התבלבלנו, שכחנו מה היעד שלנו – אנחנו תמיד נשארים בנים.


אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
עיר בלי חומה

  מאמר מאת הרב אברהם...

רונן, תודה

  הרב עמיחי גורדין מוקיר...

הפרסום בעולם קטן עובד


לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666


מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר


וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם