זמן אבלנו Featured

 15 sivan

סיון רהב מאיר

1.

מיואשים לפעמים מהילדים, או מעצמכם? חושבים שאין שום סיכוי להשתפר? הנה טקסט ששלחה אימא שמעדיפה להישאר בעילום שם:

"הבן שלי קיבל תעודה לא טובה, וכבר עכשיו אני בלחץ מהשנה הבאה. השבוע מתחילים לקרוא את ספר 'דברים', ופתאום שמתי לב: במפגש הראשון שלו עם אלוקים, משה רבנו מכריז: לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי... כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי. והנה עכשיו מסע חייו מסתיים והוא נפרד מהעם. ספר דברים פותח במילים: אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. הספר כולו מכיל דיבורים ארוכים של משה רבנו, בנאומיו המרגשים לפני העם. מה קרה כאן? איך עברנו מ'לא איש דברים' ל'אלה הדברים'? חכמינו מסבירים: משה רבנו קיבל מהקדוש ברוך הוא שליחות ותפקיד. עליו להוציא את העם ממצרים, ללמד אותו תורה ולהוביל אותו לארץ. כשיש לאדם מטרה ויעד – אפשר להתגבר על קשיים רבים, גם על אבחונים מקצועיים ותפיסה עצמית שגויה. זהו מסר חשוב: המצב שאנחנו רואים מולנו עכשיו אינו סטטי. אותו משה שאמר 'לא איש דברים אנוכי' הפך לדמות נצחית, שאנחנו עוסקים בדברים שלו יום יום, כבר אלפי שנים".

2.

שוב ושוב אלוקים מביע את האהבה והאמון שלו בנו. השורש אה"ב מופיע בספר דברים יותר מבכל ספר אחר בתורה. וממש על הנקודה הזו, נערה מ"הזולה של חצרוני" כתבה לי: "אני נמצאת הרבה ב'זולה', מקום במרכז ירושלים שהוא בית חם להרבה בני נוער שלא מוצאים את עצמם במקומות אחרים. בתשעה באב בשנה שעברה סיפר לנו מנהל הזולה, הראל חצרוני, על הימים שבהם הוא עצמו הסתובב פעם בחברת מכורים לסמים, קרוב לתחתית. יום אחד אימא שלו ירדה לזרוק את הזבל ופגשה בדרך כמה שכנות. מהחלון של החדר שלו בבית הוא שמע את השיחה. הן אמרו לה: ראינו את הבן שלך עושה כך וכך, ראינו אותו מסתובב שם ושם... דברים נוראיים. אימא שלו התייצבה מולן, ובשיא הביטחון אמרה להן: 'הבן שלי צדיק גמור! אתן רואות רק את הדברים האלה כי אתן מסתכלות עליו ברמה החיצונית. בפנים הוא טוב ומתוק. הילדים שלכם עוד יבואו אליו לבקש ממנו עזרה'. חצרוני המשיך: שמעתי כמה אימא אוהבת אותי ובאיזו עוצמה היא מאמינה בי, וידעתי שעוד יש לי סיכוי. ואז, אחרי הסיפור, הוא הסתכל לשמיים בליל תשעה באב ואמר: אבינו שבשמיים, אם אימא שלי מסוגלת לראות אותי עמוק בזבל ולהאמין באמונה שלמה שאני טוב, אתה בוודאי מסתכל עלינו ככה! תסתכל על בני הנוער שיושבים פה. מתחת לכל הסמים והאלכוהול והבלבול, מתחת לכל המסכות והקליפות – הם טהורים ונפלאים. אתה הרי מאמין בעוצמות הנשמה של כל אחד פה. אחרי שהוא דיבר ישבנו שם עד ארבע לפנות בוקר. התמלאתי באמון בעצמי. מצאתי את עצמי מורידה דמעות על הטוב הגמור שקיים בי איפשהו, ושמשום מה אני לא מצליחה לכוון אותו למקום הנכון. בשקט מלמלתי תפילה על כל העוצמות שלי שאותן השקעתי בחושך, וביקשתי שאדע לכוון אותן למקום של אמת".

3.

צום תשעה באב. הסברים רבים שמעתי עד היום על משמעות היום, על שנאת חינם ואלימות, על בורות וניכור, אבל מעולם לא שמעתי הסבר כמו זה שקיבלתי ממיכל: "שלום סיון, שמי מיכל אברה-סמואל, בת 42, מנכ"לית עמותת 'פידל' לשילוב יוצאי אתיופיה. עד גיל תשע חייתי בעולם שבו בית המקדש היה דבר קיים. כמו כל הוריי וכל מחנכיי, האמנתי שאחרי חורבן הבית הראשון, בית המקדש השני עומד היום על תילו בירושלים, עיר שבאופן המציאותי ביותר פשוט עשויה מזהב. שמעתי תיאורים על הכוהנים שמתהלכים בבית המקדש, נרדמתי עם סיפורים על קדושת ירושלים, והתפללתי לזכות לחזור לשם, למרכז הרוחני העולמי הזה.

"האמונה בירושלים הייתה הכוח החינוכי החזק ביותר שפעל באתיופיה, על ילדים ומבוגרים גם יחד. האמת המוחלטת שהועברה מדור לדור הייתה שעלינו לשמור על טוהר הלב והמעשים, כדי שיום אחד נהיה ראויים לעמוד בבית המקדש. הכוח הזה הניע אותנו לעבור מסע מפרך במדבר. על ירושלים חלמנו כשקברנו מתים בדרך, כשוויתרנו על רכושנו לשודדים, וכשהמשכנו – אני ומשפחתי – ללכת ברגל למרות הרעב והצמא, ב'מבצע משה'. הרי נזכה אחרי כל כך הרבה דורות לעמוד בשערי בית הבחירה.

"ואז הגענו לארץ וגילינו באיחור של אלפיים שנה: בית המקדש נחרב. את הוואקום הגדול הזה אני לא מצליחה למלא מאז. אני זוכרת את אבא שלי רואה יהודים נוסעים בשבת בתוך ירושלים. יכולתי לשמוע אז את ליבו נשבר. גדלתי קצת, התבגרתי, והבנתי שבעצם זכיתי. זכיתי לעבור את ילדותי עם בית מקדש קיים. זכיתי לעצב את אישיותי במטרה להיות ראויה לו. ההורים שלי חיו כך עד גיל מבוגר, במטרה להיות טהורים מספיק לירושלים. דווקא אני, מכולכם, מכל הדורות שבהיסטוריה מאז חורבן הבית, זכיתי לגדול אחרת. אני ואלה שגדלו כמוני – יודעים את טעמו של חורבן הבית, מבינים היטב את משמעות אובדנו לחיינו".

4.

לראות את הכאב ולהביט לו בעיניים. חכמינו אומרים שזה מה שעם ישראל אמור לעשות עכשיו, אף שכל השנה אנחנו משתדלים להדחיק מילים כמו "חורבן", "צער" ו"גלות". כמו שסוכות הוא זמן שמחתנו ופסח הוא זמן חירותנו, אב הוא זמן אבלנו. הרב ארז משה דורון מגיע מחסידות ברסלב. דווקא מי שאצלו "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", מסביר לנו מה עלינו לעשות בתשעה באב, וכך הוא כותב: "בדרך כלל אנחנו מבקשים הסחת דעת, נחמה. אבל בתקופה הזו בשנה אנחנו נקראים לשים לב לצער, למציאות הלא מושלמת. לא לברוח ממנה, לא לעשות הכול רק כדי לא לכאוב, כמו בתרבות העונג המערבית. כן, יש רע בעולם. יש מר. ואנחנו לא מבקשים רק נחמה, הקלה זמנית, אלא גאולה שלמה, מציאות מתוקנת, מושלמת. זה הזמן בשנה שבו אנחנו נקראים להילחם על העולם, על מצבו של עם ישראל, שאמור להיות שונה לגמרי. לא סתם נאמר במקורותינו שכאשר אדם עולה לבית דין של מעלה שואלים אותו: 'ציפית לישועה?'. כלומר, באמת רצית שינוי? האמנת שזה אפשרי לתקן? אנחנו נוהגים לבקש את המקסימום רק בנוגע לנכסים ולממון. בתקופה הזו של השנה אנחנו מבקשים את המקסימום על השמחה, יישוב הדעת, הרוחניות, התורה, הקדושה". שבת שלום.

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
חוזרים לתוכנית אלון

  מאמר מאת ח"כ מוטי...

הסמארטפונים כאן כדי להישאר

  מאמר מאת הרב יניב...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם