למות עם הנייד Featured

 4 diving

הרב יניב חניא

מדי יום ביומו אני עומד על יד בית הכנסת שלנו, ליד הכביש, ומחפש השלמות למניין. זו לא משימה קלה, אבל כבר התרגלתי אליה. בקושי. שנים אחרי שנים. ובכל זאת יש תופעה אחת שקשה מאוד או אפילו בלתי אפשרי להתרגל אליה: מי שעומד ליד הכביש חצי שעה ביום רואה ששבעה מעשרה נהגים שעוברים בכביש לידו שקועים בטלפון שלהם. חלק בשיחות, חלק ניכר אחר שולח או קורא הודעות, אבל בפשטות שבעה מעשרה שקועים בטלפון.

בוחני תנועה מספרים שהם מוצאים את הנהגים המתים בתאונות כשהטלפון עדיין ביד. הרי אני, כל אחד חושב, לא כמו אחרים שהשיחות שלהם לא חשובות, וההודעה הבאה הרי תחרוץ את גורלי ואת גורל היקום כולו, ולכן מותר לי בפיקוח נפש יקומי לסכן ילדים, הורים, זקנים וגם אוספי מניינים

 

ואני משתמש במספרים בלשון זכר כי אצל הנשים המצב חמור פי כמה. אכן יש כמה צעירות שאוחזות בהגה בשתי ידיים, אבל כמעט כל שאר הנשים מתייחסות לטלפון שלהם כמו שנשים מתייחסות אליו, לא רק כאל אמצעי קשר חשוב אלא כמין הוכחה, צינור ופטמה לערך החברתי, האישי ולאיכות החיים המשפחתית שלהן. אז הן מדברות, ממסררות, מקליטות וצופות כדין פיקוח נפש גמור ומוחלט.

בוחני תנועה מספרים שהם מוצאים את הנהגים המתים בתאונות כשהטלפון עדיין ביד. הרי אני, כל אחד חושב, לא כמו אחרים שהשיחות שלהם לא חשובות, וההודעה הבאה הרי תחרוץ את גורלי ואת גורל היקום כולו, ולכן מותר לי בפיקוח נפש יקומי לסכן ילדים, הורים, זקנים וגם אוספי מניינים

יותר מזה. סמוך לבית הכנסת שלנו יש פס הרעדה גבוה במיוחד, ותמיד מדהים לראות את ההפתעה על פניהם של הנהגים הללו כשהם מוצאים את עצמם לפתע בגובה או נחבטים לרגליו, כי תשומת הלב שלהם רחוקה כל כך מהכביש. הלם מוחלט מפס הרעדה, שלא לדבר על ילד שחולף באופניים.

פעם, לפני שנים, נהגנו להראות לחניכים בסמינריונים סרט של פרח לוכד נמלים: הוא מפריש צוף מתוק שהוא למעשה חומר מאכל, והנמלה נמשכת למתוק המתוק הזה, נכנסת לגביע הפרח ואט-אט מסתבכת בצוף, מאוכלת, ושם, באותו צוף מתוק, מתה. לפעמים התהליך המדהים הוא שהרגליים או איבר אחר כבר אוכלו, אבל הפה עדיין שקוע במציצת המתוק... נהגנו לומר שזה מדמה את התאוות הגסות של האדם: צוף מתוק ששוקעים בו והוא למעשה המוות עצמו. הנמלים באות למצוץ ואינן יכולות להתנתק.

נראה שבסמינריונים היום כבר לא צריך נמלים. בוחני תנועה מספרים שהם מוצאים את הנהגים המתים בתאונות כשהטלפון עדיין ביד. הצלצול המתוק, ההבטחה הלא ממומשת שהשיחה הבאה טומנת בחובה הבטחה ואישור וסימן לחשיבות שלי, לכמה אני מקושר, מקובל, חשוב וחייב, פשוט חייב לענות, ושם מוֹתְךָ ומות אחרים בכביש. הרי אני, כל אחד חושב, לא כמו אחרים שהשיחות שלהם לא חשובות, וההודעה הבאה הרי תחרוץ את גורלי ואת גורל היקום כולו, ולכן מותר לי בפיקוח נפש יקומי לסכן ילדים, הורים, זקנים וגם אוספי מניינים.

כמו בהרבה דברים גם כאן לא יצליח רק טיפול מקומי של "אם נוהגים לא ממסררים". כל עוד הטלפון הוא הבטחת צוף מדהימה, שבעה מעשרה (ותשע מעשר) ימשיכו ללקק את הצוף. כמו כל התמכרות והישג אחר זה מצריך אימון, עבודה אישית על הקשר עם הנייד. אימוץ של שריר הניתוק מהטלפון ותרגול. הרבה תרגול. על מה מגדיר אותי ואת החברתיות שלי. אימון שרירי-נפשי כולל של היחס לטלפונים החכמים, רק הוא ימנע את התאונה הבאה.

 

 


אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הלחם והשמלה של היתום

  הטור של סיון רהב...

האריה שאהב תות

  הטור האישי של אשר...

הפרסום בעולם קטן עובד


לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666


מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר


וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם