אבל אשמים אנחנו Featured

 6 ethiyopian

יהודה עציון

"אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ, עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת".

אוף, כמה מתאים הפסוק הזה – אף שהוא מוצא מהקשרו – לַימים הקשים שאנו נתונים בהם, עִם בני עדת 'ביתא ישראל' יוצאי אתיופיה.

אני בא לומר לכם כי הבעיה היא של כולנו, של העם בציון, ואין זו בעייתם של בני העדה. את הבעיה יצרה החברה הישראלית, יצר אותה הממסד הישראלי לדורותיו, ואך היתממות היא לשפשף עיניים ולהתפלא על מה שקורה עתה, "אחרי כל הטוב שהענקנו להם".

אני בא להסביר שהירי בסלמון טקה הוא רק קצה של שרשרת אירועים ויחסים, שרשרת כובלת וחותכת בנפשם של בני העדה, החשים ניכור מן החברה והממסד, וחיים כמנודים בסוכת הנידה. המשטרה היא "כליא הזעם" בהיותה בחזית. אומרים "שיטור-יתר", וזה ודאי נכון, אומרים "פשיעת-יתר", וגם זה נכון להוותנו – זהו מעגל הסובב ומזין את עצמו – אבל האשמים הם אנחנו!

עם כל ההרואיקה וההקרבה של בחורינו המצוינים – ממש ללא מירכאות – בארגון המבצעים הגדולים, מבצע משה (1984) ומבצע שלמה (1991), ועם כל עטרת התהילה שזכאית מדינת ישראל להתגאות בה משום כך, עליי להזכיר את העובדות הבאות:

בני העדה – אלה שמציירים אותם כאן כסבילים, ש"העלינו אותם" – הם הם שהובילו את מבצעי העלייה, ואת העליות שבין המבצעים ואחריהם. הם צעדו לסודן במדבר, כשאות הזינוק לַמסע עבר בכפרים כמו חשמל, הם איבדו בדרך ובמחנות הפליטים אלפי זקנים וטף, הם סבלו מחלות וחרפת רעב – ואז, באיחור, שלחה אליהם המדינה ספינות ומטוסים. זה היה מבצע משה. הם נדדו מן הכפרים אל אדיס אבבה ויצרו שם לחץ על השגרירות בעצם נוכחותם, באלפיהם, לאורך זמן – תוך כדי סבל וחיי עוני ודחק – עד שהמדינה השתלטה על שדה התעופה והטיסה אלפים לציון. זה היה מבצע שלמה.

ומאז ועד היום – חרף הניסיונות החוזרים ונשנים לטעון שֶ"גמרנו, אין יותר יהודים באתיופיה", עלו ארצה יותר מ-50 אלף נפש. הדביקו להם את כינוי הגנאי "פלשמורה" אבל הם דבקו בעמם, בארצם, ובא-לוהי ישראל – והנה הם עִמנו כיום הזה. אבל, עד היום הזה, גם ישנם עוד אלפים מבני העדה – אחינו בשרנו ודמנו – אשר תלשו את עצמם מהוויית חייהם הקודמת, כמתנצרים בַּכפרים, ובאו אל אדיס וגונדר בדרכם לעלות ארצה. הם חזרו בתשובה – כמעשה רות – אל העם ואל הבוחר בנו ומקבץ נידחינו, והמדינה מתנכרת להם, בזה להם, נועלת דלת ולב, רואה צרת נפשם בהִתחננם אלינו, ואיננה שומעת.

ואיך קלטנו אותם, לאורך כמעט ארבעים שנה? נכון, הוקצו תקציבים רבים לקליטתם, נכון שהופעלו תוכניות קידום מצוינות שהצליחו יותר או פחות, נכון שאנשים רבים וטובים נחלצו ונחלצים לסייע גם כיום, אבל רְאו רק את שכונות המצוקה, את הגטאות, אשר לשם – רק לשם! – הופנו העולים. המדינה לא חתרה לאינטגרציה, לא חתרה להכלה מלאה מתוך אחווה, אלא יצרה בעבורם מסגרות נבדלות, נמוכות, כאומרת: "די לכם בזה, הרי זה טוב לאין שיעור מבקתות הקש שהיו לכם שם".

אבל סוף סוף, לאחר ארבעים שנה, גם צמח כאן דור חדש – רבים מאוד מוכשרים ומצליחים – והדור הזה כבר אינו מתחנן כחלש ומדוכא, אלא קם לתבוע את פירעון העלבון והאפליה המתמשכת. רשאית המדינה להיעלב איך הם שכחו ברגע את כל הטוב שהושפע עליהם, אך אין היא רשאית להתפלא. כי יחד עם הטוב היא שידרה גם אדישות, התנשאות ואטימות. הן בעלייה, הן בקליטה.

ולא רק המדינה אשמה, כמִמסד, גם החברה כולה – אנחנו אשמים – וצר לי לומר כי "הציונות הדתית" לא קמה להניף עד היום את דגל האחווה והשוויון, אלא הסתתרה מאחורי הפלפולים ההלכתיים "האם הם יהודים באמת?" במקום לכרות איתם ברית אחים מול הר המוריה, בירושלים שאליה כספו מאות בשנים.

ובכן, מול עינינו הופכת החולשה לאלימות, כפי שקורה לא פעם לציבור נדכא, דווקא כאשר מצבו משתפר במעט. אין זו מחאה "מוסדרת" על פי הכללים, שבה יודע כל צד את תפקידו. זו שבירת כלים. המקובלים יודעים כי בשבירת הכלים משתחררת גם אנרגיה חדשה – יחד עם כאב השבירה.

האנרגיה הזאת יכולה להרוס, או לבנות. בידינו הדבר! פִּתחו אליהם אוזניים ולב, באהבה, כדי שגם הם יפתחו אלינו את לבבם, כי אנשים אחים אנחנו. צאו מן האדישות! עוד הנר דולק, עוד לא מאוחר לתקן.

 

 

הכאב של כולנו

 

יאיר שחל, מזכ"ל תנועת בני עקיבא

 

התלבטתי אם לכתוב, כי אני באמת נץ' או פראנג', אבל כבר שבוע אני מבין שזה פשוט הסיפור שלי. לא רק כמזכ"ל שיש באחריותו הרבה ילדים וסניפים ב"ה, אלא כיהודי ציוני-דתי שגר במדינת ישראל בשנת תשע"ט.

 

המציאות שסבים וסבתות, הורים, צעירים וילדים יוצאים להפגין ברחוב אינה יכולה לעבור לנו מול העיניים בלי שהלב שלנו ייכנס לפעולה. בראש ובראשונה להתבונן אם יכול להיות שחלקנו קהי חושים. אחרי לא מעט שיחות, פוסטים ומאמרים אני מרגיש את הכאב האמיתי. כיצד אנו יכולים לעמוד מנגד, מול הכאב והקושי, ולדחות אותו באמירה שגוף כזה או אחר יוזם ודוחף את הכאב וההפגנה? כל מי שיוצא מהמסך ונפגש עם יוצא אתיופיה ולא מרגיש או לפחות שומע את הכאב צריך לעשות חשבון נפש אם הלב שלו פועל כשורה.

 

אחיי ורעיי, בני הציונות הדתית האהובים, הכאב איננו שלהם. הכאב איננו של איזה 'אחר' או זר. הכאב הוא שלנו. הכאב הוא של הגוף שלנו, שמורכב מחלקים רבים מגוף האומה הישראלית. אנו, שמתחנכים ומאמינים שיסודות האמונה מבוססים על ידיעה שכלל ישראל חשוב, אנחנו שיודעים שנס קיבוץ הגלויות הוא מהניסים הגדולים של הדורות האחרונים, איך נכיל מציאות שחבר למד איתנו באותה ישיבה, שירת לצידנו ביחידה מובחרת או למד איתנו את המקצוע לחיים צריך להתמודד עם תופעות של גזענות כזו או אחרת?

 

רובו של עם ישראל רחוק מההגדרה 'גזעני', אך אין להכחיש כי גם בישראל של 2019 יש תופעה של גזענות או אפליה ויחס שונה ליוצאי אתיופיה. עם מציאות שכזו איננו יכולים להשלים. זה פוגע בנו, בנשמה שלנו. פוגע בתפיסה שכל ישראל ערבים זה בזה. פוגע בצמיחת גאולתנו. פוגע באמת הפשוטה של "א‑לוהיי, נשמה שנתת בי טהורה היא", ואין שום סייג לתפילה שכולנו אומרים בכל בוקר.

 

זה הזמן שלנו. אנחנו, שזה עשרות בשנים פועלים לקליטה ולשילוב של עליית יהדות אתיופיה באהבה ובמסירות אין קץ. אנו, שמתבוננים בהשתאות על תוכנית 'השחר' שלנו, שמצמיחה ומובילה שינוי בתפיסה של תנועה שלמה. אנו, שראינו את הדברים שהחלו בסניפים שבמרכזי הקליטה בהתלהבות עצומה של קליטת עלייה וצמחו לעוד ועוד סניפים בכל רחבי הארץ. אנחנו, שיודעים ללמוד מעליית יהדות אתיופיה ששילוב יכול לבוא דווקא מתוך עוצמה של הנקלט וענווה של הקולט. דווקא אנחנו חייבים להמשיך בדרך. למרות כל הקשיים ועם העקרונות שהובילו אותנו עד היום. להיות משפחה אחת בכאב ובקושי כדי שנוכל לשמוח בשמחות כמשפחה אחת גדולה.

 

כולנו צריכים להיות תלמידי אברהם אבינו ולא תלמידי בלעם הרשע. תלמידי בלעם הרשע בוחנים את כל המציאות על פי העין הרעה, העין שרואה את הקצה שיצא מחוץ למחנה, ועל פיו בוחנת את כל המחנה. כולנו, תלמידי אברהם אבינו, צריכים לחפש בעין טובה את הטוב שבמדינה שלנו, שבעם שלנו, ומתוך אותה עין טובה לדעת לבקר ולתקן ולשנות את מה שצריך לשנות. אסור לנו לשכוח: אנו בעיצומה של יצירת חברה חדשה.

 

בלוויה של סלומון טקה נתקלתי בפעם הראשונה בקדיש אשר נאמר בנעימה מסורתית אתיופית. מאותה מנגינה צפה ועולה בי התקווה שיתגדל שמו של הקב"ה בעולם שברא כרצונו בהרבה מנגינות מכל קצוות תבל, אי"ה בעגלא ובזמן קריב. אך נזכה לכך רק אם נצליח לגרום שה' ייתן שלום עלינו ועל כל ישראל.

 

 

 

אל תסכלו בהפגנה אלא במה שיש בתוכה

 

איינאו פרדה סנבטו

 

נכון שהאלפים שיצאו למחאות ולהפגנות, עשו זאת בעקבות הריגתו של סלומון טקה ז"ל, אבל האמת היא שכל אחד הלך להביע את כאבו האישי שנצבר לאורך שנים.

 

יש הרבה צעירים חבולים ופצועים פיזית ונפשית ממכות שחטפו משוטרים בשכונותיהם לאורך השנים. הריגתו של סלומון טקה בידי שוטר החזירה אותם לטראומה שבה הם עדיין שקועים. הם יצאו להפגין את כאבם והוא התפרץ כמו הר געש עד כדי שאיבדו שליטה והרגישו שאין להם על מי לסמוך, אין תקווה, והיו מוכנים להקריב את חייהם, שמא אולי במותם ייפתח אופק חדש לקהילה כולה, שכל כך חבולה ע"י משטרת ישראל ותופעות הגזעניות שמונעות ממנה לממש את הפוטנציאל האנושי שטמון בה.

 

יש כיום ייצוג הולם ליוצאי אתיופיה ברשויות מקומיות ובתאגידים ציבורים, ויש חוק אפליה מתקנת בשירות המדינה. אבל החוקים הללו אינם עולים בקנה אחד עם המציאות של אפליה וגזענות שמושרשות כל כך בכל משרד ואצל כל כך הרבה אנשים שרואים באדם השחור חסר ידע וחסר תכונות אנושיות.

 

על פניו, אין מדיניות גזענית. לפי החוקים המצב אפילו הפוך – יש חוקים שנותנים קרש קפיצה להתקבל לכל משרה ציבורית. אבל את החוק מיישמים אנשים, ולכן הוא נשאר בגדר חוק.

 

כמו כן, לכל משרד יש תוכניות מעוררות קנאה בעבור העדה, אבל במציאות העדה היא כלי להעברת כספים ולא מטרה להשקעה בפני עצמה כדי לעזור לקידומה והשתלבותה בשוק העבודה ולצמצם פערים לימודיים וחברתיים. מתוך זלזול וחוסר עניין אין בקרה ומדדים להצלחה.

 

לפני הזרמת כספים נדרשת התייחסות אנושית אל בני הקהילה כבני אדם. היחס המתנשא והמזלזל פוגע ביישום כל תוכנית, כשאין אמון הדדי וקבלת אחר ויכולת הכלה מתוך הכרה והבנה.

 

האמת המרה היא שמיום הגעתנו עד עתה, יש אנשים שעדיין מתקשים להפנים שקהילת ביתא ישראל היא אחד משנים-עשר השבטים. זה מקור הבעיה. קהילה ששמרה על יהדותה תוך חירוף נפש, הושפלה כשהטילו דופי ביהדותה.

 

פעולות שיכולות ליצור שינוי

 

הרבנות הראשית חייבת להאציל סמכויות להנהגה רוחנית של הקייסים ולפועל לאיחוי הקרעים בעם. בניגוד לטענה שנשמעת מפי גורמים מסוימים – להנהגה הרוחנית של הקהילה יש השפעה חשובה על קהילת ביתא ישראל. הם היו ונותרו קרן אור של קהילתנו הקדושה.

 

התוצאה של דחיקת ההנהגה הרוחנית ממעמדה הרם בקהילה היא מציאות שכל מי שנגמל מטיטולים מצהיר שהוא המנהיג ומוליך את הקהילה שולל. הנוער והצעירים מוסתים בידי אותם מנהיגים מדומים שהורסים את הקהילה והחברה היהודית בהתנהגותם הלקויה. ללא ניתוח המצב ובניית תוכנית מסודרת, ללא חשיבה מעמיקה על השלכות ודרכי פעולה יעילות, הם מסיתים את הילדים והנוער ממקום מחבואיהם לצאת למחאה ולהפגנות וגורמים נזק תדמיתי לקהילה ולמדינה.

 

מחאה והפגנה הן כלי חשוב, אבל מי שיוזם את המחאה צריך ללכת בראש מורם ולנהל את ההפגנה ולא לדחוף את הציבור שיש לו בטן מלאה לעימות עם המשטרה ולהפוך את הקהילה מקורבן לתוקפן.

 

למרבה הצער, את אותם פעילים ונציגים שמצהירים על עצמם כמנהיגים, קשה למצוא בפעילות יזומה בשכונות שיש בהן ריכוז גבוה של יוצאי אתיופיה. אני מאמין שאת השינוי למצב העגום אפשר לחולל אך ורק באמצעות פעילות יזומה וחשיבה יצירתית בשכונות. מהפגנות ומחאות לא תבוא הישועה. עד עתה הן הותירו צלקות וייאוש מהמדינה וחוסר אונים. בגלל הפגנות נפתח במשטרה רישום פלילי ומוסיף עוד מכשול בדרך להשתלבות בשוק עבודה ועוד.

 

זוהי קהילה שהרבה גורמים רוצים להשקיע בה כדי לחולל שינוי. אנשים בה ממש צמאים ליוזמות ולעשייה. ריכוז גבוה מבני הקהילה נמצא בשכונות מצוקה, וזו מבחינתי הזדמנות להביא את היכולות והכישורים שלנו כדי להקפיץ את הקהילה כיתה.

 

עדיין לא מאוחר לנטוש את הזירה של חיפוש אשמים, כי זה לא יעזור. יש להתחבר לשכונות ולפעול בכוחות משותפים כדי לחלץ את הקהילה השקועה בבעיות רבות. נערים ונערות נפלו למלכודת של שוק אפור, בשל אי עמידה בתשלומים. חלקם בורחים אל תופעות כמו התאבדות, או שהוריהם נאלצים למכור את בתיהם כדי להחזיר את ההלוואות מהשוק אפור עם ריביות מטורפות שהורסות משפחות רבות.

 

חייבים לעשות בדק בית רציני בתוכנו. ההפגנה צריכה להיות אמצעי להשגת מטרה, ולצערי בגלל התארגנות הלקויה ההפגנה הפכה כבר מזמן למטרה.

 

יש לנו חלק בכישלון הקהילה. בתוכנו יש הון אנושי אדיר שלא מנוצל. אנשים עם ידע וניסיון בקהילה מפחדים להביע ביקורת על צורת התארגנות מחשש לשיימניג שיבוצע נגדם ברשתות החברתיות, כפי שקורה לכל מי שמביע דעה שונה מאותה חבורה שהגדירה את עצמה כצנזורית הראשית.

 

הכול מתחיל בחינוך

 

לא הכול גזענות. למשל, ישראל מביאה ארצה אתיופים שאינם יהודים - שלא על פי חוק השבות ולא על פי ההלכה, במסגרת איחוד משפחות שמתגלגל כבר שני עשורים ודרכו הגיעו קרוב ל-60 אלף אתיופים. המדיניות הזו הומצאה רק להגירה שלהם, והם טוענים ללא בושה שמדינת ישראל היא גזענית. בגלל מדיניות חלטורה, הממשלה נסחטת ע"י הפגנות שהם מארגנים, ומאשרים כל פעם מכסות עלייה נוספות. כשהציבור הישראלי רואה על המסך חייל צה"ל בוכה וטוען שמשפחתו לא עולה לארץ בגלל גזענות, הוא מאמין לו. אף שבמקרים רבים הבכי מבוים, והוא חלק מאסטרטגיית המיסיון שהצליח להביא כך אלפי נוצרים המחופשים ליהודים. השימוש הציני במילה גזענות מוריד את הערך המשמעותי של המילה. על הממשלה להגיד עד כאן. כל מי שטוען שהוא יהודי שיעלה מתוקף חוק השבות כפי שעלו בני קהילת ביתא ישראל.

 

בעניין שיטור-יתר – הממשלה והכנסת צריכות ליזום ועדת חקירה ממלכתית ולהסיק את המסקנות וליישמן. השארת המצב כפי שהוא תהיה בכייה לדורות.

 

הממשלה והרשויות המקומיות צריכות לשנות את התפיסה המעוותת כלפי האדם השחור ולהעניק הזדמנויות שוות לקהילה. יש ללמד את היסטוריה והמורשת של קהילת ביתא ישראל בבתי ספר. רק מכותלי בתי הספר יכול לבוא השינוי המיוחל. הגזענות היא נגע הרסני, צריך לטפל בה ולהתמודד עימה ולא לברוח. כי אין לנו ארץ אחרת ואין לנו עם אחר.

 

 

 

מקבלים אחריות ומתחילים שינוי

 

עו"ד שלומית בוקיה, מנכ"לית אגודת יהודי אתיופיה

 

שבועיים מלאו למחאה שקמה בעקבות הריגתו של סלומון טקה ז"ל בידי שוטר בלב שכונתנו. חקירת מח"ש טרם הסתיימה וגם המחאה טרם נגמרה, ולכן אין זו העת לסכם את המאורעות האחרונים. עם זאת אני יכולה לומר כבר כעת שהמחאה הזו היה מחאה מטלטלת לנו, ישראלים ממוצא אתיופי, בשל הנסיבות שבהן החלה ובשל אירועי העבר, אך היא טלטלה גם את החברה הישראלית כולה.

 

המחאה הזו הביאה לידי שיח שלא התקיים במדינה זה זמן רב: היא אילצה את החברה הישראלית להישיר מבט לבעיות החברתיות שהיא סובלת מהן ולדבר עליהן. יש מי שדיברו ממקום של הבנה, הכרה בבעיות ורצון למצוא פתרון, ויש מי שדיברו מהמקום שראה רק את האלימות שהייתה במחאות בלי להסתכל על ההקשר הרחב של האירועים.

 

למי שמכירים בבעיות אומר שאנו חייבים עכשיו, באופן בהול, לסייע במציאת פתרונות ולא לשקוע שוב בתרדמת. למי שעדיין עוסקים באירועים הצרים שאירעו במחאות אני קוראת להעמיק קצת את השיח, לחקור ולהסתכל על התמונה הרחבה, על מה זועק וכואב אותו נער שראיתם בצומת בעת שהוא חוסם את רכבכם; עם איזו רמת גזענות ואלימות הוא נאלץ להתמודד בכל יום בחייו; כמה פעמים שוטר ביקש ממנו תעודת זהות ללא סיבה נראית לעין; איך וכמה המערכות שעבר בהן בחייו אכזבו אותו שוב ושוב ורמסו אותו.

 

השארת השיח ברמת חסימת הכבישים והפקקים מטרתה לגרום לנו להרגיש טוב יותר עם המציאות החברתית הזו. על כל אדם שסבל מהפקקים וכן על כל אדם שישב בבית וצקצק על אופן המחאה לעשות חשבון נפש עם עצמו. שאלו את עצמכם מה הייתה תרומתכם לאירועים האחרונים. גם עליכם, אזרחים השואפים לחברה טובה, מוטלת האחריות למחות נגד הבעיות והעוולות שהן מנת חלקם של יהודי אתיופיה.

 

העוולות וגילויי הגזענות רוחביים ומערכתיים: בחינוך, בצבא, במערכת הבריאות ובשירותי הדת. אלו מערכות שאתם מצויים בהם. בחנו את יחסן כלפי ישראלים ממוצא אתיופי ושנו אותו כאשר אתם רואים שהיחס אינו שוויוני. כן, יש לכם אחריות.

 

כולי תקווה שהריגתו של סלומון טקה ז"ל בידי שוטר תהיה המקרה האחרון שבו נערים אתיופים מוצאים את מותם. במחשבה שנייה, אני דורשת שזה יהיה המקרה האחרון ושנוכל כולנו לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה". אני דורשת גם שמדינת ישראל תשכיל לראות במחאה זו הזדמנות למצוא פתרונות אמיצים יותר ושורשיים יותר מאלו שניתנו בעבר. הזדמנות להצהיר באופן חד וברור כי היא תגלה אפס סבלנות כלפי אלימות שוטרים. הזדמנות לאמירה ברורה כי שוטר אלים ומפקדיו לא יהיו חלק ממשטרת ישראל.

 

ולא רק במשטרת ישראל, זו הזדמנות לגלות אפס סובלנות כלפי כל גילוי גזענות בכל מערכת שהיא ולגבש אופן טיפול מחמיר כדי למנוע הישנות של מקרים אלו. כך מתחילים שינוי.


אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
עיר בלי חומה

  מאמר מאת הרב אברהם...

רונן, תודה

  הרב עמיחי גורדין מוקיר...

הפרסום בעולם קטן עובד


לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666


מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר


וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם