הגיע זמן חינוך Featured

 15 sivan

סיון רהב מאיר

1.

מזל טוב, עונת החינוך נפתחה השבוע. יותר מ-700 אלף בני נוער כבר יצאו לחופש הגדול, ואליהם יצטרפו כמיליון וחצי תלמידי הגנים ובתי הספר היסודיים. החופש של תלמודי התורה והישיבות יגיע בהמשך.

הנה קטע ממכתב ששלח פעם הרב יעקב אדלשטיין לתלמידי בית ספר רמב"ם ברמת השרון לקראת החופשה: "רק שנת הלימודים מתקרבת לקיצה. הלימודים עצמם אינם מסתיימים, כי הלימודים אינם רכישת ידע גרידא. עבודה חינוכית היא השאיפה לעלות עוד ועוד, להשתפר כל הזמן, וחינוך זה אינו מסתיים אף פעם. גם כאשר מסיימים לגמרי את כל כיתות בית הספר, יש צורך להמשיך ולעמול על חינוך עצמי. מדוע חכמי התורה נקראים 'תלמידי חכמים'? הרי מדובר באנשים מבוגרים, או קשישים ממש. התשובה היא: כל ימי חייו על האדם להרגיש עצמו כתלמיד, בשאיפה ללמוד עוד ועוד".

הרב אדלשטיין אכן היה בעצמו 'תלמיד' כזה במהלך 93 שנותיו. וכך הוא סיים את מכתבו לתלמידים: "אם בחודשי הלימוד עיקר ה'קרב' הוא סביב הקשבה בשיעור, איחורים ומבחנים, הרי שבעונת החופש החזית היא אחרת – עזרה להורים, יחסי כבוד עם האחים והתנהגות ברחוב. לכן נאמר כעת: שנת הלימודים מסתיימת – עונת החינוך העצמי מתחילה. בהצלחה!"

2.

קשה לנו כשבן הזוג לא מרוצה מאיתנו, ואשתו של קורח לא הייתה מרוצה. לדעתה היה בעלה צריך לקבל תפקיד בכיר הרבה יותר. יום ולילה היא טפטפה את הארס הזה באוזניו: תראה את התפקידים של משה ואהרן, קרובי המשפחה שלך, ותראה איפה אתה, תתקדם כבר בחיים. מכאן החלו העניינים להתדרדר במהירות. קורח הכריז על מרד והגיע עד לכפירה מוחלטת בתורה ובתפקידו של משה רבנו.

אבל יש בפרשה עוד דמות של בת זוג, אחרת לגמרי: אשתו של און בן פלת. און עצמו כבר נסחף למחלוקת שהוביל , וכבר לא היה יכול להסתכל על הדברים מבחוץ, בשיקול דעת. כאן מילאה אשתו תפקיד הפוך והצליחה בחוכמה רבה להשאיר אותו מחוץ לסיפור. בזמן שקורח וחבריו נבלעו באדמה בסיומה של המחלוקת הטרגית, און ישן באוהל שלו ונותר בחיים.

בדרך כלל כשמדברים על פרשת קורח עוסקים בדברים הגדולים – מחלוקת ושלום, קנאה ואמונה. אבל בין השורות אפשר לגלות מה משפיע עלינו יותר מכול בחיים: המסרים שבני הזוג שלנו משדרים לנו, האווירה בבית ולאן היא מכוונת אותנו, מה שאומרים אחרי יום עבודה, כשדלת הבית נסגרת, בשיחות הקטנות בסלון ובמטבח.

3.

הרי היה לקורח תפקיד מכובד. הוא כבר היה אחד מהאחראים למלאכת המשכן. אז למה הוא פתח במחלוקת טרגית? למה הוא חשב שהוא חייב להחליף את אהרן הכוהן בראש המנהיגות? הרב אלימלך בידרמן, בחוברת 'באר הפרשה', מציע לנו לקח אישי מפרשת השבוע. לדבריו זוהי בדיוק האזהרה שמופיעה בפרשה, ופונה אלינו ואומרת לנו: "וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ". לכל אחד יש תפקיד משלו. כל אחד ומשימת החיים שלו, כל אדם והמקום שמתאים לו.

"אם קורח היה יודע שהאדם הפשוט הממלא את שליחותו בעולם, חשוב לפני בורא עולם כאהרון הכהן הגדול בקודש הקודשים – הוא לא היה מתחיל במחלוקת", הוא כותב, ומסביר: קורח חשב שלשאוף למעלה פירושו להחליף את מי שבראש. לא כל אחד חייב להיות מספר אחת, אבל כל אחד צריך להצטיין ולהשקיע במקום המתאים לו, בשליחות המיוחדת לו.

4.

דמגוגיה. פופוליזם. שטיפת מוח. פרשת השבוע, פרשת קורח, מזהירה אותנו היטב מפני כל אלה. קורח עומד מול העם, והסיסמה שלו נשמעת נפלא: "כל העדה כולם קדושים!" כך הוא מטיח במשה רבנו ודורש שוויון. לכאורה הוא נשמע מהפכן, דורש צדק, רובין הוד. למה רק משה ואהרן נחשבים למנהיגים רוחניים? כולנו היינו בהר סיני, הוא אומר, כולנו קיבלנו את התורה, כולנו ראויים לחלוק איתכם את המשרה. אבל זו חנופה זולה לקהל. מי לא ישתכנע כשיגידו לו: "לא מעריכים אותך מספיק, מגיע לך יותר"?

מול האמירה הפשטנית הזו, "כל העדה כולם קדושים", המודל של משה אחר לגמרי: "דבר על כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם: קדושים תהיו". זה נשמע דומה, אבל ההבדל אדיר: לא "כולם קדושים" אלא "קדושים תהיו". לא סיסמה אלא דרישה להשתנות, להשתפר, לעמול, להתקדם. בהר סיני לא ירדה לעולם קדושה אוטומטית. בהר סיני ירדה לעולם האפשרות לקדושה. אנחנו מחליטים אם להתאמץ, אם ללכת בדרך של קורח או בדרך של משה.

5.

ביום ראשון צוין יום השנה לקרב סולטאן יעקוב במלחמת לבנון הראשונה. 37 שנים חלפו, אבל זהו יום השנה הראשון שבו היה למשפחתו של זכריה באומל קבר לעלות אליו לאחר החזרת גופתו. כך כתב לי המחנך הרב אלעד ברנד:

"בימים אלה למדו בישיבה התיכונית בקיבוץ שעלבים יותר מ-100 נערים לעילוי נשמתו של זכריה. הם כולם ערכו סיום מסכת בערב חגיגי משותף. סיפורו נלמד בכל הכיתות ונגע בלבבות. העובדה כי גופתו נמצאה אחרי כל השנים עם הציצית שלו העניקה כוח לכל אחד להתחזק במצווה הזו, וגם הדפסנו לכולם חולצה בסיום הפרויקט לזכרו.

"הערב המרגש נערך לא רק סמוך ליום השנה לנפילתו, ולא רק סמוך לחופש הגדול, אלא גם בשבוע שבו קוראים בתורה את פרשת שלח, שבה מוזכרת לראשונה מצוות הציצית. וכך קראנו בשבת בבוקר: 'דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם... וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְו‍ֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם'. כלומר, הציצית אינה 'עוד מצווה', היא אמורה להיות תזכורת תמידית לכל המצוות והערכים שלנו.

"יש פרשנים שמסבירים שמייד לאחר חטא המרגלים ניתנה לנו מצוות ציצית כדי שלא נתבלבל כמוהם ונשכח מהי משימתנו. התלמידים יצאו לחופש הגדול כשהם מחוברים לסיפורו של זכריה, ללימוד תורה ולמצוות הציצית, בתקווה שהערכים האלה ילוו את כולנו גם בחופשה".


אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
שריון הזכוכית

  איתמר סג"ל על הבנות...

חוגגים 100 למקום בעולם

  מוזמנים להצטרף לאלפי המנויים...

הפרסום בעולם קטן עובד


לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666


מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר


וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם