שתי חורבות נבנות Featured

 15 leviteh

סיון רהב מאיר

1.

והרי הכותרות: מיליוני משפחות מאושרות קמו ליום חדש. מיליוני ישראלים שאינם מובטלים או עניים יצאו ללימודים או לעבודה, והגיעו ליעדם ללא תאונה. מיליון וחצי ילדים לא-רעבים הלכו לבתי הספר שאינם שובתים והתקבלו על ידי מורים מסורים ומשקיעים.

כל זה אכן קרה, השאלה היא במה מחליטים להתמקד. פרשת השבוע מתארת את חטא המרגלים, שנחשב אחד הקשים בתולדותינו. 12 מרגלים יצאו מהמדבר וקיבלו משימה: לדווח על מצבה של ארץ ישראל. עשרה חזרו מהארץ עם כותרות פסימיות, שחורות ומבהילות והציעו לחזור למצרים, ורק שניים סיפרו על הארץ המובטחת, ארץ יפה ומבורכת, שרק מחכה לנו שנמשיך במסע.

פרשנינו מסבירים שחטא המרגלים נחשב חמור כל כך כי הוא מלווה אותנו עד היום בכל רגע ורגע: איך להסתכל על החיים שלנו? מה לחפש במציאות, את החלקים המוארים או החשוכים? והאם אנחנו חלק מסיפור גדול ומלא משמעות שיש בו גם אתגרים, או שאין בכלל טעם במה שאנחנו עושים ולכן אין כל סיבה להתאמץ?

משום מה, אופטימיות נחשבת בריחה מהמציאות, ופסימיות נחשבת ריאלית, אבל זה לא כך. ההחלטה איך לפרש את הדברים – מהמדבר ועד היום בבוקר – היא שלנו.

2.

אביגדור גביש, החתן, עמד השבוע מתחת לחופה ללא הוריו דוד ורחל, שנרצחו בפיגוע. כך גם הכלה, איילת דיקשטיין, שאיבדה בפיגוע את הוריה יוסף וחני. שני יתומי הטרור נישאו ביום ראשון בערב, ובדברים שאמר שם אביגדור, הוא חזר אל שבטי ישראל, אל הנחלות, אל חורבן הבית ואל הבניין מחדש:

"מנחלת יוסף נפתחה הרעה. אבא דוד ואימא רחל נרצחים. ומן העבר השני, בדרומה של ארץ, בנחלת יהודה, אבא יוסף ואימא חני נרצחים. מלכות במלכות נוגעת ומתערבבת ונשברת לשברים. מראות שעיניים לא ראו, ואין דעת שיכולה להבין. ראיתי שועל שנכנס לביתי וקצר וחיבל, וכמעט לא נותר בי אלוקים. ראיתי שועל שיוצא מביתי, וכולי בוכה. וגם ראיתי את הברית שנכרתה בינינו וחייכתי. 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'. ימים קראתי פסוק זה בציפייה ובדמעות. מתי יבוא לידי ואקיימנו. התהלכתי בתחושה שהבטחת. הבטחת שתאסוף, שתשגיח, שתהיה כאן. והנה ברבות הימים, ובית דוד-אבא ובית יוסף-אבא נפגשים שוב, והפעם לבנות את ביתנו שלנו. והברית חיה ומפעמת. הנה היום הזה אנחנו מקימים את חורבתנו שלנו, אחת מחורבות ירושלים. בחסד ה' ובהשגחה גדולה אנחנו מודים על הנס שלנו. מודים על האנשים המופלאים שפגשנו בדרך לביתנו. מודים לחברים הקרובים ללב. מודים לאחינו ואחיותינו האהובים ולמשפחותיהם. ומבקשים בזמן הזה לחלוק מהאור שזכינו לו, ולברך בבריאות את המבקשים רפואה, ולברך בזיווג הגון את המבקשים אהבה, שיתברכו ויזכו לישועה. בואי כלה. בואי לביתי, ביתנו. לבשי בגדי תפארתך".

מזל טוב.

3.

רקטה מעזה פגעה בשבוע שעבר בישיבת ההסדר בשדרות. איש לא נפגע, ברוך ה'. הנה מסר של הרב חגי לונדין, שמלמד בישיבה, ושמתאים לכל מי שמתמודד עם משבר ומצוקה: "בפרשת השבוע, פרשת 'בהעלותך', מופיע הפסוק שאיתו פותחים את ארון הקודש עד היום, בכל פעם שמוציאים את ספר התורה. ככה אנחנו מכריזים: וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹון וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: קוּמָה ה' וְיָפֻוצוּ אוֹיְבֶיךָ וְיָנֻוסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. למה לדבר על מלחמה, על אויבים ושונאים, כשמוציאים את התורה החוצה? במעמד הזה היינו מצפים לפסוקים של שלום. אז זהו, שזה בדיוק העניין. בתחילת התנועה של עם ישראל במדבר, בתחילת ההופעה של התורה בעולם, יש מלחמה בלתי נמנעת. יש התמודדויות חיצוניות ופנימיות. ככה זה אצל כל אחד: כשרוצים ללמוד, להתקדם בחיים, ליישם ערכים, להתיישב בארץ ישראל – צריך לפתח כושר התמודדות מול התנפלות של אויבים ושונאים ומפריעים. צריך לשאוב עוצמות מן התורה כדי להתמודד עם הקשיים, למשל כדי לגור בשדרות ובעוטף עזה באהבה ובמסירות. אבל זה כמובן לא המצב האידיאלי, הסופי. אחרי שמקבלים כוחות וקוראים בתורה, אחרי שנזכרים מהם הערכים שמובילים אותנו, אנחנו מחזירים את הספר למקומו עם פסוק אחר לגמרי, ומבקשים: דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹועַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם".

4.

שבוע הספר עומד להסתיים. 8,571 (!) ספרים ראו אור בישראל השנה, עלייה של 35% לאורך עשור. איך מסבירים את המספרים האלה? זו לא רק האהבה לעלילות מותחות, קומיקסים וספרי בישול. למי שמחפש את הכוח שמניע את מאות אלפי הישראלים לדוכני הספרים, הנה הסבר עמוק של הרב פרופ' יונתן זקס: "זה מדהים: כבר לפני 2,000 שנה קיימו היהודים בארץ ישראל מערכת חינוך חובה. היינו עם שגיבוריו הם מורים, שמבצריו הם בתי הספר, שתשוקתו היא אל הלימוד ואל חיי הרוח. רק לשם השוואה, הקריאה נעשתה נחלת הציבור באנגליה רק ב-1870. אצלנו תינוקות של בית רבן ידעו תורה, משנה ותלמוד כשחלק ניכר מהאנושות הבוגרת טרם ידע אל"ף-בי"ת. לכן כשקוראים לנו 'עם הספר' זו לשון המעטה, כי זה אפילו יותר מכך: אנחנו עם רק בגלל הספר. זוהי המהפכה היהודית - להקים חברה שכולה קוראת וכותבת, שכולה אוריינית. רק בחברה שבה כל השכבות יודעות קרוא וכתוב, מכירים בכך שכל בני האדם עשויים בצלם אלוקים. השפה, הלימוד, התפילה, הקריאה – זהו אותו 'גשר צר מאוד' שמגשר בעבורנו מעל התהום שבין הסופיות של האדם לבין אינסופיות האלוקים. גם בגלות, היינו עם אחד רק כי היה לנו ספר. עם שהמשיך להתקיים בגלל דבקותו בספר. איבדנו את הבית, אבל בזכות הקשר שלנו לספר – גם זכינו לחזור אליו, ולהמשיך לקרוא ולחיות אותו כאן".


אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
עיר בלי חומה

  מאמר מאת הרב אברהם...

רונן, תודה

  הרב עמיחי גורדין מוקיר...

הפרסום בעולם קטן עובד


לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666


מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר


וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם