למה אני גר בשטחים?

4otniel

לכל מי ששואל אותי למה אני גר בשטחים
אלישוב הר שלום

שבתי עכשיו מביתה של משפחת מרק האהובה. הבית של הרב מיכי ז"ל, האיש והחיוך; האיש והלב; האיש והרגישות; האיש והחסד ללא גבול; האיש והעשייה הבלתי-פוסקת. איש שחי בהרמוניה נפלאה בין קודש לחול, בין חומר לרוח.


ראיתי את ילדיו כואבים אך מלאי אור ועדינות, מוחים דמעה אך מקבלים בחיוך ובאהבה את כל הבא אל פתחם: "תודה שבאתם, אתם מדהימים, אנחנו אוהבים אתכם, אנחנו נמשיך בכל הכוח, ממשיכים את אבא באמונה שלמה".


רבים לא מבינים מה אנחנו מחפשים כאן ואיך עלה בדעתם של הורינו להביא אותנו לעמוד בחזית המדממת של יהודה ושומרון, אך בין שריקות הכדורים לקולות השחזת הסכינים גדל נוער חזק, מסור וערכי; צומחות משפחות מלאות חיים, גדושות שליחות ונתינה מכף רגל ועד ראש.


אלו הם חיינו. אין אנו מבקשים להיות גיבורים, והפליאה שבה אני נפגש כאשר אנשים שומעים שאני "גר בשטחים" זרה ולא מובנת לי. כמה קשה להסביר דבר שמצטייר כסבוך אך לי הוא פשוט כל כך בקיומו ובמקומו בחיי, בחיינו. אין אנו חיים רק בצל הסכנה, אנו חיים בצל אהבתנו את האדמה הזו. ואלו הם חיינו, חיים של אמון ואמונה, של ביטחון הנוצר מתוך ערבות עמוקה, כנה, מוקירה ואוהבת. חיים של דו-שיח חי עם בוראהעולם, שרק מכוחו אנו מצליחים ומוכנים לעמוד בחזית עם נערינו, ילדינו וזקנינו. בכל יום אנו בוחרים מחדש ברצון לעמוד כאיש אחד אל מול כל הטירוף המשתולל מתחת לאף.

אני פוסע בין שורות הבתים של עתניאל. השכול כאן מוכר היטב, הוא פרץ בכוח וללא התראה בבתים כה רבים ביישוב השקט והקטן הזה. אני מתקרב לביתה של משפחת מרק ופתאום קולט, חמישה בתים ניצבים בשכנות נפלאה ואוהבת, ואך ורק בחמישה בתים אלו יש 23 יתומים. בכאב מלמלתי את שגדולים וזקנים ממני אמרו מזמן: "ארץ ישראל נקנית בייסורים", והייסורים קשיים והאבדן כבד מנשוא.


ולרגע אני מביט מבחוץ, אולי בכל זאת אנו גיבורים? ובכלל, מה זה להיות גיבור, האם זה לא כואב ומרסק? האם מותר לפחד ולבכות עד שחוטפת אותנו השינה ואז להתעורר בבהלה כי שמענו רעש חשוד? כן, מצד אחד אנחנו גיבורים. אבל מצד אחר, האם באמת אפשר לקום וללכת? אם נעזוב וניסע למקום רחוק שאפשר לנסוע בו בכביש בלי להיות דרוכים ולתת מבט מחייך בילדים ומבט דואג במבתרי ההרים כאשר החיוג המקוצר מוכן לחייג למוקד הביטחון, האם אז נרגיש טוב יותר?


וכי בשרונה בתל אביב בטוח עכשיו? אולי בפתח תקווה?


כל אדם שצומח בין רגבי האדמה הזו חש בצירי לידתה, נוטה אוזן ללחישתה ושם על לבו את מכאוביה. בלי לשים לב הופכים הוא, משפחתו ועשייתו למפעל חיים, ולא מדובר בהתאהבות חומרית בשטח אדמה או בדיור זול ובחיי איכות נחמדים, מדובר כאן בחיבור גוף, נפש ואדמה, ביכולת לחיות את החיים ברוחב שבו אין אתה מגדל רק את ביתך ומשפחתך, אתה גדל ומגדל את היישוב שנטעת בו את שורשיך, ואט-אט את העם כולו.


בסופו של יום כולנו גיבורים החייבים לחיות בגאון בשביל אלו שאינם, בשביל אלו שדמם זועק לנו "הרימו ראש, היו חזקים".

#הרב_מיכי_זיכרונך_לברכה
כואבים, מאמינים וצומחים.

צילום: פלש 90

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הנרות מלמדים

   סיון רהב על הרב...

איחוד הקדושות

   הרב מקובר לכינון בית...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם