דין התורה של יוסל'ה

4hersh

מה קרה, כשהקב"ה בכבודו ובעצמו, הוזמן למשפט שערכה לו הדמות החסידית של יוסל'ה רקובר.
אבינועם הרש

שו"ת ערב שבת, סמינריון ב 'רמות שפירא'. מיכל מרימה את היד ושואלת אותנו: "מדוע יש רוע בעולם? ולמה אלוקים עושה שיהיה סבל?"


אנחנו מחליפים מבטים; מסתכלים זה על זה: האם שוב נלך על משל הילד הקטן שאבא שלו מחזיק אותו בחזקה ומאפשר לרופא לדקור אותו במחט ענקית כדי להציל את חייו, או שאולי נלך על אסטרטגיית ההתקפה ונשאל אותה למה היא חושבת שאנחנו בכלל אמורים להבין את דרכי הקב"ה, שהרי 'לא מחשבותיי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכיי': " את חברה שלך את לא מבינה; את עצמך את לא מבינה. למה את הקב"ה את רוצה להבין?"


ואז הגיעה הבשורה על הירצחה של הלל יפה אריאל בת ה-13.5 במיטתה, ובהמשך שמעתי על מיכאל מרק, שנהרג ביום שישי, רק כמה שעות לפני שבת קודש, ובא לי להקיא. ונזכרתי במיכל, שבסך הכול שאלה את מה שעכשיו הבטן שלי זועקת: "יודע מה? ריבונו של עולם, רחום וחנון, מדוע באמת יש בעולם שלנו כל כך הרבה סבל?"


והנה אני מציף שוב את התשובה שמכרתי למיכל בסמינריון ולא יודע אם לצחוק או לבכות.


כי תכל'ס, מה זה מעניין אותי עכשיו מהן הסיבות הנסתרות של הקב"ה? הכאב גדול כל כך. ומוחשי. ושורף. ואני שומע שהלל, הנערה שהספיקה לצבור כל כך הרבה אוהבים, רצתה להפעיל בהתנדבות קייטנה לילדים בני שש ושבע, וכבר הספיקה לתלות את המודעה עד שהגיעו התכניות הנסתרות הללו וגדעו את תכניתה. ואדום לי בעיניים. ומחניק לי בגרון. ואני כועס. ומתוסכל. ומרגיש אבוד. כל כך אבוד.


וביום ראשון בבוקר אני רואה את התמונות מהלוויה של מיכאל מרק מרוחות על העיתונים ובא לי לעזוב את המקצוע ולהצטרף ליערות הידיים המושטות ולשאול שאלות קשות בעצמי, כי חאלס כבר, יש גבול למה שהנוער הנפלא הזה, שיצא לי להכיר אותו ממקור ראשון, מסוגל לעכל ולסבול:


מה אתם עכשיו באים להאכיל אותנו בפסוקים כשהדם עוד רותח ואנחנו עוד לא יודעים בכלל מאיפה להסתכל על הכאב המדמם שלנו, שמתרסק ונספג לנו בכל נקבובית בגוף?


ומפה לשם אני חושב: מה באמת הרגישו יהודים בזמנים אפלים ונוראים יותר, כשפסעו במנהרה השחורה שלהם ולא ראו את האור? לכמה אמונה הם נדרשו? מה חשבה סבתי ע"ה כשראתה את כל משפחתה מושמדת בשואה? ומה חשב יוסל'ה רקובר, החסיד המפורסם, כשזימן את אלוהיו לדין תורה?


האמונה של יוסל'ה, שלא נצרפה בעולם הסמינריונים דרך כל מיני תשובות לוגיות ומשלים, פשוט התפרצה וגעשה מהבטן שלו בטבעיות המזוקקת ביותר. פראית. שוצפת. מייללת. שואגת:
" אני, יוסל בן יוסל ראקובר מטארנופול, מחסידיו של הרבי מגור, חוטר מגזע קדושים וצדיקים גדולים, כותב את השורות הללו, שעה שגטו ורשה עומד בלהבות, והבית שבו אני נמצא עכשיו הוא מן האחרונים שהאש עדיין לא אחזה בהם. לא יארך הרבה זמן וגם הבית הזה, בו אני נמצא, ייהפך, כמו כל הבתים שלנו בגטו, קבר למגיניו ולדרים בו... אני מאמין כי להיות יהודי פירושו להיות לוחם, לשחות תמיד נגד הזרם האנושי העכור והנפשע. היהודי גיבור הוא, מעונה, קדוש. אתם, השונאים אותנו, אומרים כי רעים אנו. לא כן: אנו עדינים וטובים מכם, הייתי רוצה לראות איך הייתם אתם נראים לו הייתם במקומנו.


אני מאושר להשתייך לאומלל מכול אומות העולם, לעם שתורתו מייצגת את הנעלה והיפה ביותר של כל החוקים ומוסרם.


אני מאמין בא-ל אלוקי ישראל, אף על פי שעשה הכל כדי שלא אאמין בו. אני מאמין בחוקותיו, אפילו לא אוכל להצדיק את מעשיו. אני מרכין ראשי לפני גדולתו, אך לא אנשק את השבט בו הוא מייסרני.


ברצוני להגיד לך ברורות וגלויות, כי עתה, יותר מאשר בכל תקופה אחרת בדרך ייסורינו האין סופית, יש לנו, המעונים, הנרמסים, הנחנקים, הקבורים חיים והשרופים חיים, לנו המבוישים והמושפלים, הנכחדים במיליוננו, יש לנו זכות לדעת היכן מסתמנים הגבולות של סבלנותך.


ועוד עלי להגיד לך: אל נא תמתח את החבל יותר מדיי. כי הוא יכול, חלילה, להינתק. הניסיון בו נסית אותנו כה קשה הוא, כה קשה ומר, שאתה צריך, אתה חייב למחול לאלה מבני עמך אשר באסונם ובחרונם הפכו לך עורף".


אבל רגע, חשבתי, האם המצב שלנו זהה למצב של יוסל'ה? שהרי למרות כל הפיגועים ותחושת חוסר הביטחון (לך תשתה קפה בלי לחשוד באנשים שסביבך, שלא לדבר על שכבר אי-אפשר לישון במיטה בלי לבדוק שהדלת סגורה) אנו יודעים שהטרור נמצא כעת בכל מקום; ארצות הברית, המעצמה החזקה בעולם, עדיין מלקקת את פצעיה; טורקיה מתאוששת מהמתקפה הקטלנית על שדה התעופה; אירופה שרויה בפחד.


וישראל? היא עדיין ממשיכה להיות מגדלור לגויים: בתערוכת הנשק האחרונה בפריז הייתה ישראל שנייה רק למארחת צרפת במספר הדוכנים שהציבה ומשכו צבאות מכל העולם, הלומדים כעת מאתנו איך נלחמים בטרור.


האם בסופו של דבר טוב כאן? וואלה, לא יודע. עכשיו אני מבולבל. וזה לגמרי בסדר להיות מבולבל. כי להאמין פירושו גם לחיות עם סימן שאלה גדול, ענק, שמרחף מעל לשכל ולדוגמאות היפות. ממש כמו הילד ההוא שיושב בידיים של אבא שלו ולא מבין מה נסגר עם האבא המשוגע הזה, שמחזיק אותו בכוח, אבל הריח הוא עדיין הריח המוכר של אבא. אבא שמציל את חייו.
וכך מסיים יוסל'ה את המכתב שלו:


"אני מת בשלווה, אך לא בסיפוק. מוכה, אך לא מיואש. מאמין, אך לא מתחנן. מאוהב באלוקים, אך לא עונה אמן בעיוורון.


הלכתי אחריו גם כי הרחיקני מעמו, קיימתי את מצוותיו גם כי ייסרני. אהבתיו, הייתי ונשארתי מאוהב בו, גם כי דיכאני עד עפר, עינני עד מוות, שמני ללעג ולקלס.


ואלה הם גם דבריי האחרונים אליך אלוקי החרון. לא יעזור לך מאומה. הכל עשית כדי שאעזוב אותך, כדי שאכפור בך, אולם מת אני כפי שחייתי, מאמין אמונה חזקה כסלע.
ישתבח לעולמי עד אלוקי המתים, אלוקי הנקמה, אלוקי האמת והמשפט, אשר ישוב ויאיר את פניו לעולם, ויזעזע את אשיותיו בקולו האדיר.


שמע ישראל, ה' אלוהנו, ה' אחד.


בידך אפקיד רוחי".

לעילוי נשמת הלל אריאל ומיכאל מרק הי"ד. ארץ אל תכסי דמם.

צילום: יח"צ

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
זמן המראה

  אבינועם הרש מכין אתכם...

צעד לקראת השיבה הביתה

  שולי מועלם עד החזרה...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם