אלה רצים ואלה רצים

14abutur

מה גורם לנו להידבק למסך ולעקוב אחרי שידורי הספורט? אבו טור מביא בתובנות
אשר בן אבו

"ספורט הוא הדבר שמאחד את האנושות כולה", אמר פעם מישהו ממש בצחוק ומאז כולם זוכרים לו את זה. אנשים רבים אוהבים את יורו 2016 בכדורגל, אבל הוא לא מאחד אותי ואת, נניח, אבו בכר אל בגדדי. הוא מאחד את אשתי עם עצמה לכמה שעות טובות, זה כן (ואני מוכרח לציין שהיא עושה עבודה מדהימה בתור האישה המפרגנת/העושה עצמה מתעניינת). משהו במשחק הזה מכניס אותי לשלווה עמוקה, לתקווה לערב טוב יותר ולשיחה קולנית וחד צדדית עם מסך LED. "אחד עשר מטומטמים שרודפים אחרי כדור", אמר כל רב גנרי בשנות ה-90. אני טוען שיש המון חורים בתיאוריה הזו, ולו רק מעצם העובדה שאחד מתוך האחד עשר בכלל לא רודף אחרי הכדור, אלא הכדור רודף אותו.

במאמר מוסגר אני אגיד שֶלילה אחד יצא לי לראות את הטורניר המקביל הנערך בדרום אמריקה, מה שנקרא "קופה אמריקה", והבנתי משהו. ההבדל בינו לבין ההוא שנערך על אדמת אירופה הוא כמו ההבדל בין בית הכנסת האשכנזי ובין בית הכנסת של המרוקאים. אם רק היה ניתן להוציא כרטיס אדום במהלך המכירות זה היה מושלם. בטורניר אחד איפוק זה כוח, ובשני איפוק זה אל תבלבל לי את המוח. אין רגע דל. אין אסטרטגיה. אין דין ואין דיין. אבל המון רגעים יפים – יש.


עכשיו, לא שאני שופט, כן? כי גם לבלות ארבע שעות בשחרית של שבת כשיש בר מצווה לבן אטיאס זה לא תענוג גדול. אבל שכל אחד יחליט מה הכי מעניין אותו.


על כל פנים.


כדורגל, כדורסל, טניס, קווידיץ', קָרֶקוּפֶּה תחרותי – הבעיה המרכזית במשחקי הספורט היא שככל שמישהו אחד מנצח – כך מישהו אחר מפסיד. הדרך שלך למעלה היא בהכרח על גבו של חברך, ופעמים רבות זה יקרה ברחבת השישה עשר מטרים. השאלה היא אם זה לא נותן טעם לפגם בשמחה הזו. פעם שמעתי משפט: "הניצחון לא הופך אותך לאדם טוב יותר, אלא לבהמה שמחה יותר". העניין הוא שהניצחון, כל עוד הוא על חשבון האחר, טומן בחובו משהו פחות נקי מסתם הישג אבסולוטי, כמו להצליח לרוץ מרחק מסוים שניסית, או להצליח לגלח את הזקן באורך המדויק שאשתך מעדיפה סלש מחייבת. גם אני, בצעירותי, חטאתי במשחקי כדורסל מפעם לפעם (היום אני חוטא בלהשתמש במונח "חטאתי ב"), ואף השתתפתי במה שקוראים לו "ליגה". זה ממש כיף לקלוע לסל, לעבור שחקן, לקבל עידוד מאמא שלך ("תכניס כבר את הגול הזה לבן של תנעמי המדרוב!!"). אבל אם אתה זה שמנצח – יש באוויר גם טיפ-טיפה-טיפונת משהו לא נעים. זה התחדד אצלי בעיקר כששיחקתי כדורסל אחד על אחד. הייתי מעדיף להפסיד כדי להרגיש נעים, וגם כי הייתי פחות טוב מהיריב.


כשאני רואה משחק בטלוויזיה, ומדובר בשתי קבוצות שאין לי אליהן קשר כלשהו, נניח פנמה נגד הקריביים, אני מחכה קצת כדי לראות מי יותר טובה ואז אוטומטית אני בעד השנייה. שמאלני כזה. זה נובע מכך שאני רוצה לראות משחק מעניין, אבל גם כי למה ככה להכאיב? אין לי עניין בלראות קבוצה אחת מפרקת את השנייה, אלא אם כן זו נבחרת ישראל בכדורגל במונדיאל "ארץ לעולם לא", 2082. שם – האהדה מקלקלת את השורה.


אז מה אני אומר פה בעצם? לקיים רק משחקי ידידות? את מי זה מעניין? חוץ מזה – גם במשחקי ידידות קבוצה אחת מפסידה (ישראל). אפשר להחליט שמשנים את חוקי המשחק, ומעתה יהיו עשרים ושניים מטומטמים שירוצו יחד אחרי הכדור וינסו לעזור אחד לשני לעשות אִתו משהו ממש מגניב. נגיד להקפיץ על הראש שבע מאות פעם או למסור אותו אחד לשני לפי סדר אלפאביתי של הסבתות שלהם. אנא עארף.


או שאפשר להשאיר את המצב כמות שהוא, כי נראה שהוא עובד די טוב. אמנם מתוך עשרים וארבע מדינות עשרים ושלוש יהיו עצובות מתישהו במהלך הטורניר, אבל זה יעבור להן, ועל דעת זה הן מגיעות. חוץ מזה שיש ניצחונות קטנים בדרך – לעשות איזה תיקו עם קבוצה שם, להפגין משחק איכותי פה. וגם לדעת להפסיד זה ערך, הרי גם בחיים אנחנו מפסידים כל הזמן, אז אולי את התִרגול לזה נעשה בכדורגל. ואולי גם צריך לדעת לנצח.


לתגובות: This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

צילום: יח"צ

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מי שנותן, מאושר יותר

  אבינועם הרש לפרשת נח  

לחשוב מחוץ לתיבה

  הרב לונדין על אינטגרציה...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם