זיכרון גורלי

 m7 abu

אשר בן אבו

כבר מזמן שאין אנחנו סופרים את העומר אלא את ההצלחות ההרואיות שלנו לספור אותו. משפטים כמו "מי עדיין במשחק?" מחליפים ידיים כמו תלושי מזון בתקופת הצנע, ואנשים מפחדים למצמץ כדי לא להיזרק אל מחוץ לגבולות הארץ המובטחת. קנאת סופרים של ממש. וכולנו יודעים שאין "בערך", ואין "כמעט כל יום". לא ספרת – לא יצאת. בחינת "ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" ממש. יושב לו הבנאדם ועושה חושבים עם עצמו: האם ספר אתמול או שעבר לו היום בבטלה גמורה? אמנם הוא קם מוקדם, התפלל, האכיל, פרנס, אבל לא יהיה הגון להיתלות בתירוצים האלו כדי להצדיק את היום – האם ספרתי?

ישנן הדרכים המקובלות כמובן. להצמיד את הזיכרון לאירועים. כדוגמת – זוכר אני בפירוש שהחזן היה מקריח מעט, וכשספר "היום חמישה ושלושים יום" גירד מעט בפדחתו. הנה! ספרתי ויש לי תעודת אחריות. אבל אז נעשית בדיקה ומתגלה שהיום כבר שבעה ושלושים. לאן נעלם יום? מוכרח להיות זיכרון נוסף. ואז מגרדים בפדחת המקרחת, אפשר להשתמש בזו של החזן, ומחפשים את הזיכרון החמקמק. אחח, חובה היה להתקין אפליקציה, לצייר על לוח מחיק, לבקש חבר טלפוני או לפחות גלגל הצלה "קהל". אבל הרי ביום הראשון לספירה שהוא אפס שבועות לעומר, כולנו יהירים שביהירים, גאוותנים שבהוד, שוויצרים שבתפארת. "כל לילה נספור!" מספרים לעצמנו. "כל העניין הוא להיות שקועים בדבר, להתעלות מדרגה אחר מדרגה עד לקבלת התורה!" מפלפלים באגודל. "אין רצוננו להיות אנשים קטנים עם אפליקציות גדולות שכל עניינם הוא הספירה הריקה מתוכן".

מוכרח להיות זיכרון נוסף.

"אתמול היינו אצל הדודים מיבנה?" הבנאדם שואל את אשתו. "ממש לא", היא משיבה. "אנחנו ביחסים קרירים איתם מאז שהם עברו לחיפה". זה הזמן לחדש קשרים, הוא רושם לעצמו, וכך לצבור זיכרונות. "אז איפה היינו אתמול? אחרי הכול מוכרח שהיינו היכן שהוא", הוא מתעקש. "אני חושבת שהיינו בבית כמו שאר השבוע". אוי לה לאותה שגרה.

מובן שהיה אותו סוכן ביטוח שהתקשר לפני חודש לערך והציע פוליסת ביטוח משתלמת ביותר – "תמורת שלושים שקלים בחודש תהיה מכוסה באופן מושלם למשך כל ימי הספירה". "איך זה עובד?" השאלה מתבקשת. "פשוט! בבוקר אחרי שחרית סופרים בלי ברכה וזהו, אתה ראש שקט". "אבל את זה אני יכול לעשות לבד", התשובה מתבקשת עוד יותר. "נכון אבל אז הפוליסה לא תהיה משתלמת בעבורי. אגב, הפוליסה אינה מכסה מקרים של ניתוחים בחו"ל, אובדן, גנבה או שבר במסך". מסרבים בנימוס. אנחנו מאמינים בני מאמינים, לא נזקקים לביטוחי בשר ודם ולא לידי הלוואתם. אבל עכשיו הספק מכרסם בלב – מה אכפת היה שלושים שקלים בחודש ולומר כמה מילים אחרי שחרית?!

רגע! נזכרתי!

הרי ישנו החישוב הכללי, כמה ימים עולה לנו לספור כשזה שבוע מלא וכמה כשהוא עם שארית. שישה ושלושים יום, כפי שטוענים שהיה אתמול (אולי הם בכלל טועים!), הרי הם חמש ושתי שארית, הרחמן הוא יעלה לנו הציון בבגרות במתמטיקה במהרה בימינו אמן. עכשיו הכול פשוט. האם זכור לי שעשיתי את המהלך החשבונאי הזה אמש, או שאינו זכור לי? האם ספרתי בסתר את אצבעותיי כדי להגיע למספר העשרוני הזה?

"ספק ברכות להקל", אתה מתייסר. הנח לה לספירה עם הברכה. אבל נידוי חברתי ודאי – האין ראוי להחמיר? כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שפך דמים, בפני חברו אמרו, קל וחומר בפניו שלו עצמו. והרי עמך ישראל כולם ערבים זה לזה, ובעת שהברכה נאמרת בקול רעש גדול, כולם מקבלים עליהם עול מלכות שמיים זה מזה ובודקים בלי רשות זה את זה: מי לא מברך? כי דירוג יראת השמיים הוא כמו דירוג הכדורגל העולמי, אתה עולה על חשבון זה שיורד. מי שנפלט מהמשחק הופך אותך מיד לאדוק יותר.

אבל איכשהו יוצא שעד ליום האחרון, כמה שתחפש וכמה שתתאמץ, לא תראה אדם שאינו מברך. כי הפתרון פשוט, וכבר לימדה אותנו זאת חנה – שפתיה נעות וקולה לא יישמע.

לתגובות ותזכורות: This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
משהו חדש מתחיל בצה"ל

  מאמר מאת איתמר סג"ל,...

ולוויים לשירם ולזמרם

  שירת הלווים המיתולוגית תתחדש...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם