החגיגה נגמרת

 3 hanya

 

רשב"י, האירוויזיון ומלחמת התרבויות של הדתי-לאומי
 
בעיצומם של הימים הלאומיים, שבהם גוברת השמחה במדינה ובמה שהצליחה להשיג, תחרות הזמר האירופאית הצליחה לשגע את המדינה ולגרום להרהורים על עתידה התרבותי של מדינת ישראל

 

הרב יניב חניא

 

בתוך מטוטלת הרגשות שעובר כמעט כל דתי-לאומי ביחס למדינה, ראשית צמיחת גאולתנו, בשנים האחרונות (כלומר מאז אוסלו, בערך)... יש מקום של כבוד לתקופת ה"ימים הלאומיים". מיום השואה ועד ליום ירושלים. בימים אלו ה"נטייה התרבותית" היא לכיוון תחושת התרחקות מתפיסת עולם חרדית והתחברות ללאומיות. ועד כמה שנרגיש תחושות קשות כלפי ראשית הצמיחה, עדיין תחושת הביחד, ההישגים המדהימים, שותפות הגורל עם הציבור החילוני, מנצחים. רגשות של "אולי יש הבדלי תרבות וגישה, אבל כולנו עם אחד, מצליח ומאוחד", במדינה מאוד מאוד מוצלחת, שמצליחה להרגיז את כולם במידה שווה. ובאמת, איך אפשר לחשוב כמו החרדים מול ניצחונות הרוח של מדינת היהודים?

 

השנה, כך נדמה, הועמדו תחושות האחדות הללו במבחן "סנדוויץ'" קשה ביותר. מצד אחד הבחירות, שמעצם טבען זורעות פירוד ומדגישות את המפלג, ומצד שני – תחרות השירים האירופית שנחגגה במדינה הסמוכה, תל אביב.

שבוע שלם של שאלה אמונית גדולה, של בירור עמוק בנוגע לדרך המשותפת עם התרבות המערבית הזו, שדפקה בדלתה של המדינה השכנה וכבשה אותה. או אפילו נכבשה על ידה, כי כבר לא ברור איפה הטירוף מתחיל והאם הוא זולג מאיתנו לעמים או מהם אלינו. ובפנים בלב, כל כך שמחתי שהיו כמה חרדים, "קיצוניים", שהפגינו למען השבת, ולפחות ביטאו, קצת, את אותו רצון להקיא שפקד אותי בכל פעם ששמעתי על התחרות

 

אז מילא חוסר הצניעות המשווע, הן במובן הקלאסי של (בלי) בגדים והן במובן של ה"גאווה", הרעש והצלצולים, הזיקוקים והאווירה של "להרשים בכל מחיר". "מילא" חילול השבת המדהים, הכפוי של אלפי (או עשרות אלפי) יהודים, כי ה"תרבות מחייבת". מילא אפילו שהשיר "שלנו" היה בשפה אחרת, "תרבותית" יותר. ומילא שבניגוד לאירועי ספורט למשל אף לא אחד מהאנשים שאני מכיר או שדיברתי איתם או שקשורים אלי התעניין אפילו בשנייה מהמופע שבו הושקעו מיליונים רבים כל כך. מילא כל זה.

 

לי, לפחות, הכי הפריעה ההתרגשות. הקולות הנרגשים, הדיווחים הבלתי פוסקים, הפריצות לשידור ("המטוס של מדונה עומד להמריא עוד חמש דקות", "המטוס של מדונה המריא", "המטוס של מדונה באוויר כבר 37 דקות", "המטוס של..."). תחושה של שיכרון חושים מטורף, של התרגשות בלתי נשלטת – או שנשלטת על ידי קומץ מעצבי דעה, אבל מצליחה לסחוף אומה. וכל מי שלא בעסק, ושנכנע, כמוני, ליצר ופותח את הרדיו בנסיעות... תחושה של קבס כזה עולה לו במעלה הסרעפת. הרגשה של "כולם השתגעו". תחושה בשיפולי הבטן שהיא הרבה מעבר ל"התרבות הזו לא לנו" כמילותיו של עדי רן, אלא של ניתוק מוחלט מהתרבות הזו. אבל לא רק ניתוק – רצון בניתוק. רצון לא להיות חלק מכל זה, מהטירוף ומהנערות הצורחות לאלילים של תרבות זרה (ופריצה חדשותית – המטוס של מדונה נחת אמנם, לפני 14 דקות, אבל עדיין לא הוחלט סופית אם ישלמו לה 1.3 מיליון או 1.5 מיליון על שיר. נמשיך לעדכן).

 

שבוע שלם של שאלה אמונית גדולה, של בירור עמוק בנוגע ל המשותפת עם התרבות המערבית הזו, שדפקה בדלתה של המדינה השכנה וכבשה אותה. או אפילו נכבשה על ידה? כי כבר לא ברור איפה הטירוף מתחיל והאם הוא זולג מאיתנו לעמים או מהם אלינו. ובפנים בלב, כל כך שמחתי שהיו כמה חרדים, "קיצוניים", שהפגינו למען השבת, ולפחות ביטאו, קצת, את הרצון להקיא שפקד אותי בכל פעם ששמעתי על התחרות. לפחות יש עדיין מי שחש ומביע איכשהו את הרגשות הפגועים של התרבות האחרת.

 

השבוע, ביום חמישי, פקדו כמיליון איש את קבר רשב"י במירון. תרבות מול תרבות, דרך מול דרך... והשאלה המתחזקת כל הזמן היא אם יש בכלל מקום וגשר בין שתי הדרכים. ולאן אני, אנחנו, שייכים. האירוויזיון מוכיח שהתרבות הזו לא לנו, ובא לי להקיא, אבל איך והאם אפשר בכל זאת להכיל זה את זה, אפילו בין יום השואה ליום ירושלים?

 

 

 


אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
עיר בלי חומה

  מאמר מאת הרב אברהם...

רונן, תודה

  הרב עמיחי גורדין מוקיר...

הפרסום בעולם קטן עובד


לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666


מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר


וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם