עדיין חג'דומטים

 10 bney akiva
חלפו תשעים שנה מאז נולדה, ועדיין נשארנו מאוהבים בבני עקיבא * חבר כנסת, ראש עיר, רבנית, קומיקאית ועוד רבים וטובים נזכרים בשנות הנעורים בסניפים, במחנות ובמסעות, בוועידות, בפזמונסניף ובאירועים ההיסטוריים שהם ליוו בחולצת תנועה * לרגל חגיגות ה-90, בוגרים נזכרים היכן הכול התחיל * הידד במעלה
עניבה לילדה שזקוקה לה

ח"כ מיכאל ביטון, מפלגת כחול-לבן, לשעבר ראש מועצת ירוחם

שבט ידידיה, סניף ירוחם

תנועת בני עקיבא הייתה חלק בלתי נפרד מהילדות שלי בירוחם. הסניף שלנו היה קטן ואינטימי ובימים הטובים שלו הגיע ל-50 חניכים. האינטימיות הזו הביאה לקשר הדוק בין חבריא א', ב' ו-ג', כך שהקשר בין כלל חברי הסניף בכל הגילאים הפך את כולנו למשפחה אחת גדולה. כך זכור לי במיוחד איך כבר מכיתה ז' היינו מתארחים אצל בוגרי הסניף בישיבת מרכז הרב, והרגשנו פתאום "גדולים" כשצעדנו יחד עם תלמידי הישיבה לכותל המערבי בליל יום ירושלים.

זכורה לי גם שבת מיוחדת בכיתה ה' או ו' כשלראשונה שבתנו מחוץ לבית ההורים והתארחנו בבית משפחות בקריית גת. שני אחים שקראו להם יוסי ואילן אירחו אותנו למופת. וזכורה לי גם המדריכה שלהם – חיננית ונעימה – שלימים התברר לי שזו עליזה בלוך שנבחרה לאחרונה לראשות העיר בית שמש.

הסיפורים רבים ומרגשים, והדאגה לפרט והסיוע לאחר היו חלק בלתי נפרד מהפעילות התנועתית. כך זכורה לי המדריכה שלי, רחל ברטורה, שמעבר להדרכה היא סייעה לי גם במתמטיקה והעבירה לי מסר משמעותי שנצרב בי להמשך החיים. זכורה לי גם ילדה שהגיעה ממשפחה דלת אמצעים, שהתגייסנו למענה כדי שתגיע לסניף, וכבר כחניכים צעירים החלטנו להגיע אליה הביתה עם עניבה חדשה כדי שתצטרף לפעילות שלנו.

במהלך השנים זכיתי גם להיות מדריך ואפילו קומונר בתנועה, ולפני חמש שנים אף הוענק לי אות יקיר בני עקיבא. אני מתפלל ומקווה שהתנועה הזו תמשיך בעשייה המבורכת שלה גם ב-90 השנים הבאות ושנמשיך לראות את בוגריה בכל מקום שבו החברה הישראלית זקוקה להם.

 

הלוואי שבנותיי היו הולכות לבני עקיבא

ח"כ לשעבר איתן כבל

שבט כיסופים, סניף ראש העין וסניף פרדס חנה

שבט כיסופים, שנות השבעים, קצת ראש העין וקצת פרדס חנה, ולמרות השנים הרבות שחלפו אני עדיין זוכר איך תמיד דחקו בי להשתתף בשבת ארגון שהפכה לזיכרון הצרוב ביותר במוחי מתקופת בני עקיבא שלי.

בסך הכול אהבתי להיות חלק מהסיפור, למרות שממש לא הייתי מהחניכים המצטיינים, והאמינו לי שהיו איתי חברים ממחזור כ״ט במדרשיית נעם בפרדס חנה שהקדישו את חייהם ואת מרצם לתנועה.

במבט לאחור עם טיפה של נוסטלגיה, מדובר בתקופה מרתקת ביותר. תקופת תנופת ההתנחלויות הראשונות, סבסטיה וכל השאר, שמפגשי התנועה היו כר פורה ויוצא מהכלל לוויכוחים נוקבים אל תוך הלילה. אחת הנקודות המרכזיות שבהן התחולל שינוי קיצוני, ולטעמי לא לטובה, נוגעת לבנים ובנות בתוך התנועה. בתקופתי, כך הרגשתי, הביחד היה טהור כי עסקו בעיקר בלחנך אותנו לכבד זה את זו ולא להיות כפופים לצווים ולהוראות. מאין לי ספק ששם בתנועה עוצבו תפיסותיי בחשיבות האיפוק והידיעה לכבד ולשמור על גבולות המותר והאסור.

מהמקום שבו אני מביט היום על התנועה, היא איננה דומה במובנים רבים למה שאני הכרתי. התפיסה החרד"לית המיליטנטית השתלטה על רוח התנועה, ואף על פי כן הייתי שמח אם בנותיי (שלא מוכנות להשתייך לשום תנועה), היו חניכות בבני עקיבא.

במובנים רבים עד היום אני נושא ברוחי ובמעשיי את דרכו של הרב יהושע יגל ואת רוחה ודרכה של בני עקיבא כפי שאני הבנתי אותה.

 
אהבת הארץ דרך הרגליים

ראש עיריית בית שמש עליזה בלוך

שבט עמיעד, קריית גת, חברת מליאת בני עקיבא

אחד הזיכרונות המדהימים שלי מ"בני עקיבא" הוא מחנה קיץ שניהלתי, שכל המשתתפים בו היו עולים חדשים.

השנה הייתה 1991 ורכבת אווירית משמחת במיוחד הביאה אלינו אחים מאתיופיה. הקמנו אז את המחלקה לקליטת עלייה בבני עקיבא ואז ביקשתי לפתוח מחנה קיץ במיוחד עבור ילדי העולים.

המטרה הייתה לשלב אותם בבני עקיבא ובחברה הישראלית בכלל, אבל לצד זה ידענו שייקח זמן ורצינו לתת להם לפחות בתחילת הדרך מוגנות ויכולת כניסה חלקה. לכן המחנה הראשון שבחרנו לעשות איתם היה רק לילדי העולים.

אחד הזיכרונות שמעלה בי חיוך גם היום הוא המסע שעשינו איתם. הכנו אותם שאנחנו הולכים לעשות מסע ארוך וקשה, ושייקחו בחשבון שיהיה מעט מורכב. חשבנו כחלק מההכנה שנכון להראות לילדי העולים את אהבת הארץ ברגליים. אז הלכנו והלכנו והלכנו והמדריכים והמנהלים של המסע ממש קרסו, כי היה באמת מסע מאתגר. כשסיימנו את המסע, שאלו אותנו הילדים המדהימים: "מתי מתחילים?" כשהם מכוונים למסע הקשה שאליו הכנו אותם... זה היה לימוד גדול גם בעבורנו.

ברכות חמות לבני עקיבא ביום חגה, וחיבוק גדול לחברי וחברות בני עקיבא מסניפי בית שמש, עיר העתיד של ישראל!

רק רוצים לתקן את העולם

הרבנית דנה סליי, ראש מדרשת הרובע

שבט אחווה, קריית אונו, חברת מליאת בני עקיבא

גדלתי בסניף קריית אונו, הייתי קומונרית של סניף שיכון פתח תקווה, ואחר כך קומונרית של סניף ירושלים מרכז. היום אני חברת מליאת התנועה.

בכיתה י"א, הייתי חניכה בשבט אחווה ומדריכת שבט החלוץ. נבחרתי להיות נציגת הסניף בוועידה שהתקיימה בפסח. זו הייתה הוועידה הראשונה שבה השתתפתי, ואני זוכרת אותה כחוויה משמעותית בצורה בלתי רגילה. להיות שלושה ימים עם חבר'ה מכל הארץ, אנשים אידיאליסטים, מאמינים גדולים, שרק רוצים לשנות ולתקן את העולם.

באחת מהמליאות המרכזיות, כל הוועידה עמדה וקיבלה את פניו של הרב הראשי הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצ"ל. אני זוכרת את זה כרגע חזק, כולם עמדו ושרו לפניו. הרב פשוט קרן חום, הערכה ואהבה עצומה לכולם. הרב דיבר על יציאת מצרים, על קריעת ים סוף ועל עם ישראל העומד על שפת הים ושר את שירת ההודיה הגדולה לקב"ה. הרב המשיך אל מרים המוציאה את התוף וכל הנשים יוצאות בעקבותיה. הוא שאל את השאלה המפורסמת איך היו להן תופים כשהם יצאו ממצרים. הרב השיב את תשובתם של חז"ל, שמכיוון שמרים ונשות ישראל היו בביטחון מוחלט שהקב"ה יעשה ניסים גדולים, הן דאגו לקחת תופים מראש כדי להודות לקב"ה. הוא הסביר שלשירה ולהודיה שבוודאי תבוא, הן הביאו את התוף שקולו חזק, והוא יאפשר לנשים לשיר בכל כוחן ללא חשש.

הוועידה הייתה מפגש עם גודל. ויכוחים עד השעות קטנות של הלילה, אנשים שפשוט אכפת להם. אני זוכרת את ההתפעלות שלי כבר אז, שתלמיד חכם כזה גדול כמו הרב דרוקמן, אכפת לו כל כך מאיתנו. הוא מקדיש את זמנו היקר ונמצא בוועדה המתמדת, כשהוא עוסק בשאלות המטרידות את הנוער הצעיר. כשחזרתי לסניף לא הפסקתי לדבר על זה עם החניכים. זה בנה בי רצון גדול שהדברים יבואו לידי ביטוי. איזה דבר נפלא, שאנחנו שייכים לתנועה גדולה ומשמעותית כזו. האמון הגדול והעוצמה שבשאיפה המתמדת לשנות ולהשתנות, לקדם ולהתקדם כל הזמן בלי להתייאש ולהיחלש. מתוך אידיאליסטיות של תורה אפשר לתקן את העולם!

איך התחלנו מסניף של שלושים חניכים

בת גלים שער, אשת חינוך ופעילת ציבור, מחברת הספר "מה ילד יום"

שבט החלוץ, רמת גן; קומונרית בסניף קריית משה בירושלים

"שבת פרשת במדבר תש"ן, סניף בני עקיבא גבעת שמואל מונה כ-30 חניכים".

לא, זו לא בדיחה, כך התחיל ונבנה לו סניף גבעת שמואל, מהגדולים בארץ היום.

ראשיתו של סיפור במעבר דירה של הוריי מרמת גן לגבעת שמואל. באותה תקופה הייתי מדריכה "שרופה", ששקועה עד צוואר בפעילות הסניפית.

בכיתה י', החליטו הורי לעבור לגבעת שמואל שעוד לא הייתה מוכרת וגדולה כל כך. היה ברור שאני ממשיכה את הפעילות הסניפית במקום שבו גדלתי, ברמת גן.

עברו שנתיים, ואני בכיתה י"ב.

סיימתי את ההדרכה לאחר חג פורים הגדוש לעייפה ולפני מסע פסח.

באזור מגוריי עזב הקומונר וחיפשו מענה לסוף השנה. קיבלתי פנייה לקחת את ריכוז הסניף לכמה חודשים עד שתתחיל השנה החדשה. לאחר לבטים לא קטנים, לקחתי זאת על עצמי. השוני במספר ובסגנון החניכים היה בולט. קשה היה להביא את החניכים לסניף, ועם זאת צוות ההדרכה פעל במסירות מתוך ניסיון לחזק את פעילות התנועה במקום.

לקראת הקיץ, כחלק מתוכנית קיץ עמוסה, ביקשתי לקיים פזמונסניף כאירוע מכונן לחניכים. רבים היו סקפטיים ולא הבינו על מה ולמה. אולם אני התעקשתי שאירוע כזה ייתן לחניכים ולצוות תחושת מסוגלות וגאוות יחידה שהייתה כל כך נדרשת למקום.

גייסנו את כל האנרגיות שלנו, למרות שהיינו קומץ אנשים; שעות ישבנו לכתוב קטעי קישור ולאלתר קטעי נגינה ראויים, ובסוף זה הגיע.

ערב מכונן ומרשים שהופק לטובת חברי הסניף. ערב שהיה מעל ומעבר לכל הציפיות. ערב שנתן כוח והוכיח כי קיים בגבעת שמואל נוער מדהים ואיכותי בעל יכולת עשייה חיובית מרשימה.

הוכחנו לעצמנו שהשמיים הם הגבול, וכל השאר היסטוריה.

 
מחנה הקיץ ששינה את חיי

נעם ארנון, חברון

שבט הראל, חבר מליאת בני עקיבא

בעבור רוב הקוראים, נסיעה לכותל, תפילה בקבר רחל ובר מצווה או ברית במערת המכפלה הם דברים מובנים מאליהם. לא כך היה כשאנחנו, חברי התנועה הקצת-יותר-בוגרים (שבט הראל – כבוד!) היינו בחבריא א'. מקומות כמו ירושלים העתיקה, גוש עציון, חברון, רמת הגולן או הרי שומרון ויהודה – היו מעבר לגבול, במחוזות הדמיון, הכיסופים והחלומות. עולמנו המוכר השתנה ביום העצמאות תשכ"ז, כאשר שליט מצרים גמאל עבד אל-נאצר הודיע על כוונתו "לזרוק את היהודים לים", ואליו הצטרפו סוריה וירדן. היינו מדינה זעירה, מוקפים משלושה צדדים, והכיוון היחיד שנותר – המערב – הוביל לים (כמשמעו). המדינה הייתה בתחושות אימה ופחד. לפתע, לקול השופר והקריאה "הר הבית בידנו", "עפנו" לשיא לא ייאמן של ניצחון היסטורי במלחמת ששת הימים, וזכינו לשחרור ירושלים וחברון, יהודה ושומרון, הגולן וסיני (ומובן שאיננו שוכחים את החללים הקדושים שנלחמו כאריות למען עם ישראל).

באותן שנים גרה משפחתי במושב שדה ורבורג (מושב לא דתי בשרון, שבו היינו כמה דתיים בודדים), וכדי להגיע בשבתות לסניף (כפר סבא) הלכתי כשעתיים לכל כיוון. המאמץ השתלם: זמן קצר אחרי הניצחון ושחרור לב ארץ ישראל התקיים מחנה סיירים בבית ספר שדה כפר עציון שאז קם והחל לפעול. הלינה הייתה באוהלים, התנאים מאולתרים, ובין המדריכים היו חברים מיוחדים ויקרים – חנן פורת, דוד עמית ואקל'ה גנירם – זכרם לברכה.

הסיורים הביאו אותנו למפגש בלתי נשכח עם נופי ואתרי ארץ יהודה והר חברון. אתרים מקראיים ושמות מהתנ"ך קמו לתחייה: סיירנו בכפר סמוע – הוא אשתמוע הקדומה, בכפר בתיר – הוא ביתר הקדומה, ועוד ועוד. הנופים היו אז עדיין מקוריים כמו בימי קדם, התושבים הערבים היו מסבירי פנים, והלכנו ללא כל הגבלה, בביטחון מלא, בכל מקום ובכל זמן.

גולת הכותרת הייתה הביקור בחברון. ידענו ושמענו על חברון כבר קודם, אך חוויית המפגש עם מערת המכפלה הייתה מדהימה, ומראה הרובע היהודי, שנעזב בפרעות תרפ"ט ונחרב בזמן הכיבוש הירדני, היה מטלטל ומזעזע. כך התחברתי לרוח המיוחדת של חברון, וכך הגעתי בהמשך להחלטה שזהו מקומי. לאחר סיום השמינית בישיבת בנ"ע נחלים הגעתי לישיבת ההסדר ניר בקריית ארבע, ובה התנדבתי גם לרכז ולהדריך בסניף בני עקיבא בשנים הראשונות.

בהמשך, לאחר מלחמת יום הכיפורים ושירות בסיני ובגולן, זכיתי – עם עוד חברים יקרים – להשתתף באופן פעיל בגאולת חברון: בהשתתפות ואחריות למבצע חפירת וגאולת בית הכנסת אברהם אבינו, בארגון "ועד נוער למען חברון", בייסוד מדרשת חברון, במחקר מערת המכפלה ובחיבור קהלים רחבים למורשת עיר האבות והאימהות.

מובן שהמורשת עברה לדור הבא, וכל ילדינו היו חברים, מדריכים או קומונרים בבני עקיבא. הכול החל במחנה בני עקיבא, התנועה שבה אני שמח להיות חבר גם כיום.

 

 

איך הלכנו לאיבוד במחנה סיירים

נויה מנדל, קומיקאית

שבט אחווה, סניף רמת חן, רמת גן

מי לא מחכה למחנה סיירים, המחנה הכי אטרקטיבי שיש? קיץ, 200 מעלות בצל, ברדיו התוכנית "30 בצל", וכולנו בדרך לעין זיתים – המיקום הקבוע של מחנה סיירים שכבר 50 שנה לא השתנה; אותו הר, אותם עצים, אותו חום, אותו סירחון ואותו אבק.

או זה לפחות מה שחשבתי...

כשהילדים שלי חזרו ממחנה סיירים וסיפרו לי חוויות לא קלות, איך הם הזמינו מגשי פיצה מצפת לכל השבט, והשליח עם הטוסטוס כל פעם הביא את הפיצות בטעות לסניף אחר ככה שיצא שהם חיכו ארבע שעות למגש, ארבע שעות שבהן הם היו ממש אבודים – הבנתי שאני חייבת לספר מה אנחנו עברנו בסיירים, ומה זה באמת להיות אבודים.

מעשה שהיה כך היה:

כמו שחלקכם בוודאי יודעים, בעבר גולת הכותרת של כל מחנה סיירים הייתה הניווטים. כן, כן, נו, הפעילות הזאת שבמסגרתה נותנים לילדים בני 15 מפה ושולחים אותם לדרך, וסומכים בעיניים עצומות על זה שהם ישובו בשלום (ובואו, אנחנו מדברים על תקופה בלי פלאפונים, בלי וואטסאפים, בלי אינסטוש, בקיצור – תקופה שאין בה עם מי לדבר. מה שאומר שהאתגר הרבה יותר גדול והרפתקני).

והנה אנחנו, 12 חבר'ה מסניפים שונים של בני עקיבא, יוצאים לדרך. שזה אומר, 12 כיוונים מנוגדים, מלא חילוקי דעות, וכל אחד בטוח שהוא צודק, כי אנחנו הרי יהודים טובים וצודקים. בשלב מסוים אנחנו מבינים שאיבדנו כיוון, אבל עדיין לא את מצב הרוח; התחלנו לעשות חישוב מסלול מחדש ובהחלט לא הייתה קליטה... פתאום מצאנו דרוזי עם שפם אותנטי שברור שהוא מקומי, וחשבנו שהוא יהיה על תקן WAZE, אבל גם ממנו לא באה הישועה...
והשמש מתחילה לשקוע ואין מוצא, והדבר היחיד שכולנו זכרנו מההסברים של המדריכים היה שאם אין כיוון – לא זזים. אז לא זזנו ונשארנו תקועים, אבודים.

דמיינו לעצמכם את הסיטואציה: לילה, צרצרים מצרצרים, תנים מייללים, ואנחנו – 12 חבר'ה קפואים שנמצאים בשום מקום ומקווים שיודעים עלינו. היה שלב שראינו מסוק והתחלנו לקפוץ ולצרוח "אנחנו פה!" (השלב שבו היהה ברור שראינו יותר מדי טלוויזיה. מה עבר לנו בראש?)

הזריחה מתחילה, ובמקום להתמוגג מיופייה אנחנו שפופים, ללא הרבה תקווה ומתחילים לחשוב שאולי נהיה פה לנצח... בלי יד אחים לכם שלוחה.

ואז, בחמש בבוקר אנחנו שומעים פתאום קולות ברמקול: "בני עקיבא!" מזמן לא חווינו כזה אושר לשמוע את המילים האלה... "אנחנו פה!" שאגנו, והנה החברה עם הטנדר מצאו אותנו, ואנחנו בדרך חזרה לעין זיתים.

מגיעים לסוסיאדה, ושם מחכה לנו ארוחת בוקר עם שוקו ולחמניות טריות שהכינו במיוחד בעבורנו (כי במחנות בדרך כלל לא קיימים דברים כאלה, שלא לדבר על פיצה).

חזרנו עם דמעות והיינו הכותרת הראשית ב"זרעים".

שורה תחתונה: ילדים שלי, מה שאתם חוויתם לא היה מחנה סיירים, ועד שלא תחזרו בזמן ותעשו ניווטים – לא יצאתם ידי חובתכם. במחשבה שנייה – עדיף שתישארו בבית.

שיחתו האחרונה הייתה על בית המקדש

הרבנית ד"ר יפה גיסר, מרצה לחינוך ומדרש, תושבת עפרה

שבט כיסופים סניף בת ים, חברת מליאת בני עקיבא

הגעתי לסניף מכיתה ג'. לא הספיק לי להתחיל בכיתה ד'... אחר כך הייתי מדריכה וקומונרית בסניף שלי, ובהמשך קומונרית בשירות לאומי בסניף קריית שמונה. הסניף שלי היה מיוחד במינו, קשה להסביר מה זה סניף בת ים למי שלא היה בו. הוא היה אחד הסניפים המובילים, כשיותר מ-50 אחוז מהחבר'ה חילונים. משהו שאין לא אח ורע בארץ, זה היה בגלל המרקם החברתי המיוחד שהיה שם.

את החוויה שעלה לי ראשונה בזיכרון, אני זוכרת כמו היום, וזה היה תשעה באב של ערב מלחמת יום הכיפורים, כשעוד לא ידעו שתהיה מלחמה. אז הייתי בכיתה ט' וכל חבריא ב' התכנסו לשיחה של בני גל מרחובות. הוא היה תלמיד ישיבת הר עציון, ובמלחמת יום הכיפורים הוא נפגע בזירה עם מצרים בתחילת הלחימה, היה נעדר פרק זמן מאוד ארוך עד שהתברר שנפל. בני נתן שיחה לתשעה באב וכולם הקשיבו לו. הוא דיבר על זה שהוא יבנה עם ילדיו את בית המקדש בלגו. הוא דיבר על הצורך שבית המקדש יהיה חלק מהתודעה ומההוויה שלנו.

אני זוכרת שיצאנו באורות. עד אותה שיחה אני לא שמעתי בכלל על בית המקדש. תראו איזה שינוי, איזו התקדמות אדירה עברנו, היכן אנחנו נמצאים היום. יצאנו מהשיחה נסערים ונרגשים, אני זוכרת איפה עמדנו ודיברנו, לא הפסקנו לדבר על זה אחר כך. זו הייתה חוויה מכוננת, והבחור הזה נפל אחרי חודשיים. גם העוצמה של השיחה וגם הכאב הגדול על נפילתו ליוו אותנו חודשים אחר כך.

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
פגע וברח

  הנשים שנפגעו מעזרא שיינברג...

על ברווזים וניצים

  צער בעלי חיים בשידור...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם