על תרבות המחלוקת

3korach

כשתבוא להתווכח ולהוכיח שטעה – ימהר הוא לטעון כי "שבעים פנים לתורה". אלא שרק שבעים פנים לתורה, ולא יותר. הפירוש השבעים ואחד – אינו לגיטימי. ודאי שלא לגיטימי לשלול את המקור האלוקי של התורה, הקרוי היום "יהדות כתרבות"
הרב אברהם וסרמן

א. מדהים לראות עד כמה דעת קהל יכולה להשתנות. פעם המושג "שני יהודים – שלוש דעות" היה ביקורת חדה ומושחזת על הנטייה היהודית למחלוקת. כיום הפכה המחלוקת לעניין חשוב ואהוב. היא עברה תהליך של מיתוג, וקוראים לה "תרבות המחלוקת". ככה זה נשמע ממש טוב. מושג זה הפך לסיסמה של הזרמים הליברליים, המקשיבים, המאפשרים, הפתוחים, המכילים והמתחשבים. הוסיפו לזה תאוריה פוסט-מודרניסטית, השוללת אמת מוחלטת באשר היא, והכול ממש מושלם ועדכני. עד לא מזמן היה "בית המדרש הישן והנושן" חרב ועלוב. כיום מאדירים את חכמי המשנה והתלמוד שמתווכחים וחולקים, ומאירים את בית המדרש ההלכתי באור יקרות. יש מקום לכווולם.


מי אלה 'כולם'? ובכן, כולם – במובן הקיצוני ביותר. מי שיחלל שבת ויסביר שככה אצלו זה עונג שבת; אלה שעל שולחנם בפסח ישימו לחם חמץ כדי לזכור שיש רעבים במדינה וכן הלאה. המושג הזה מתחבר לדרישה של כל השיטות העוסקות ב"חומרים יהודיים" לקבל לגיטימציה בתוך בית המדרש של היהדות.


פרשת המחלוקת הראשונה בישראל, פרשת קורח, מראה את ההפך. אם נבדוק במקורות נראה עד כמה שלילת המחלוקת, ודאי זו הדוחקת את המוחלט והאמִתי, היא הלקח המרכזי שלה.
ב. ראשית, יש להגדיר את גבולות המחלוקת הלגיטימית, והיא מתקיימת רק בתוך התורה המסורה לנו מהדורות הקודמים, זו שבכתב וזו שבעל פה. לעִתים אדם אומר פירוש מופרך על פסוק, שסותר כל מה שידוע לנו מהמקרא ומחז"ל, מראשונים ומאחרונים. כשתבוא להתווכח ולהוכיח שטעה – ימהר הוא לטעון כי "שבעים פנים לתורה". כלומר, כל אחד אומר מה שהוא רוצה על פסוק או מאמר חז"ל, וקורא לזה 'דבר תורה'. אלא שרק שבעים פנים לתורה, ולא יותר. הפירוש השבעים ואחד – אינו לגיטימי. כך מי שמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, וכך מי שבא להוסיף עליה או לגרוע הימנה. ודאי שלא לגיטימי לשלול את המקור האלוקי של התורה, הקרוי היום "יהדות כתרבות". כלומר, יש תרבות פרסית, רוסית ואנגלית ויש גם "תרבות יהודית", או "חכמת הדורות". זו חזרה עכשווית על מעשיו של מנשה המלך, שעליו אמרו חז"ל שהיה קודר את האזכרות (סנהדרין קג), כלומר – לא ביטל את התורה עצמה, אלא הוציא ממנה שם שמיים. זו הייתה, בעצם, טענתו של קורח למשה: לא מפי הגבורה אמרת את המצוות, ואנו יכולים להמציא אותן כהבנתנו. לכן, לדעתו, טלית שכולה תכלת פטורה מציצית, ובית מלא בספרים פטור ממזוזה. דינה של תפיסה כזו הוא להיעלם מההיסטוריה שלנו, גם אם בתקופה מסוימת יש לה אוהדים.


את הלקח הזה למד קורח, קצת באיחור, שמאז ועד היום לא חדל לומר בַּמקום שבו נבלע "משה אמת ותורתו אמת והן [=החולקים] בדאין" (בבא בתרא ע"ד).


ג. יש להדגיש שהיהדות שואפת לאחדות ולא להנצחת המחלוקת. כדברי משה לקורח: "בדרכי הגויים יש נימוסים הרבה ואין כולם מתקבצין בבית אחד, ואנו אין לנו אלא ה' אחד ותורה אחת ומשפט אחד ומזבח אחד וכהן גדול אחד ובית המקדש אחד, ואתם מאתיים וחמישים איש מבקשים כהונה גדולה" (תנחומא, קרח).


פיצול העם דווקא בצד הרוחני ובקשר בינו לאלוהיו אינו חיובי, בלשון המעטה. את התורה קיבלנו כשעמדנו כאיש אחד בלב אחד, באחדות גמורה. כך הוא השבח שלנו: "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".


בכל האמור אין לשלול את ערכו של ריבוי הדעות, ועִמו את המחלוקות. אלה קיימות מטבע המין האנושי. בבית המדרש חולקים הלומדים זה על זה, וכך מתחדדות הדעות וההלכה מתחוורת. בדיני נפשות מתחילים דווקא מהקטן שבסנהדרין כדי לשמוע את דעתו החשובה לנו, וכדי לשקול היטב את דבריו גם אם לא יהיו מקובלים על הגדולים ממנו. ואולם, לאחר המחלוקת יש להגיע להחלטה, וקיים מנגנון (דמוקרטי) של רוב ומיעוט. כך היה מתחילת דרכנו כעם ועד לימי בית שני, כשתלמידי שמאי והלל "לא שימשו כל צורכן", ומאז נתרבו מחלוקות. עם זאת, גם המחלוקת ההיא הוכרעה, בידי בת קול מהשמיים או בדרכים אחרות (על פי עירובין יג), ומי שרצה להחמיר כדעת בית שמאי ננזף בידי חבריו (ברכות א' משנה ז').


כשישבה הסנהדרין בלשכת הגזית, עד סמוך לחורבן בית שני, לא הייתה מחלוקת שלא הוכרעה בסופו של דבר. כשגלתה סנהדרין לְיבנה – אי אפשר היה להכריע במחלוקות כיוון שבטלה הסמכות המרכזית, אך עם זאת עדיין היה כוחה רב. ככל שנקפו השנים וארכה הגלות נתרבו המחלוקות, ועל זה באה הביקורת "ותהי האמת נעדרת" – שנעשתה עדרים עדרים (סנהדרין צ"ז). כמה מגדולי ישראל התאמצו לסכם את הדעות ולפסוק הלכה, ובדורות האחרונים היה זה רבי יוסף קארו שחיבר את ה'שולחן ערוך'. אלא שכבר אז בא רבי משה איסרליש ופרס עליו את ה'מפה', את הפסיקה האשכנזית. אחריהם באו פוסקים נוספים, ושוב התפצלה ההלכה מאוד. עם זאת, עדיין יש שכר לפעולתם, שכן בחלק הארי של ההלכות קיימת אחדות מעשית.
ד. המחלוקת של קורח הניבה ביטוי חריף: "כמה קשה המחלוקת, שכל העוזר במחלוקת הקדוש ברוך הוא מאבד את זכרו. שכך כתיב, ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמישים ומאתיים איש. אמר רבי ברכיה, כמה קשה המחלוקת, שבית דין של מעלה אין קונסין אלא מבן עשרים שנה ומעלה, ובית דין של מטה מבן שלוש עשרה, ובמחלוקתו של קורח תינוקות בני יומן נשרפו ונבלעו בשאול תחתית" (תנחומא, קרח).


אחת הסיבות שבגללן המשנה מביאה את דעת היחיד שלא נפסקה הלכה כמותו היא שאם יאמר מישהו שכך שמע מרבו, נאמר לו שאכן יש דעה כזו, אך אינה להלכה. לעִתים יש התחשבות בדעה שלא נפסקה להלכה ואפשר לסמוך עליה בשעת הדחק, וגם בית דין בדור מסוים יכול לפסוק כדעת היחיד, מה שמחזק את מאמר חז"ל "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" (על פי הקדמת הרמב"ם למשנה). אך העיקר הוא שלאחר מתן הכבוד לכל דעה בבית המדרש יש להגיע למסקנה, והדעה השנייה נשארת בתיאוריה.


עד היום הזה מהדהדת אזהרת התורה "ולא יהיה כקורח ועדתו", שלדעת חלק מהמפרשים זו אחת ממצוות לא תעשה.


שאיפתנו לבניין המקדש ולחידוש ימינו כקדם כוללת את הגעגוע העמוק לשיבת התורה האחת וההלכה האחת לכולם. מקדש אחד ועבודת ה' אחת. את מגוון הדעות ננצל עד תום בוויכוח שבין כותלי בית המדרש, עד שנגיע להכרעה המובילה את כולנו כאחד, יחד, באור פני ה'.

צילום: יח"צ 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
ניגון העשבים השוטים

  דספסיטו שלא הכרתם ואתם...

רוצים לחיות – לא להתמגן

   הרבנית נעמי שחור במאמר...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם