האתגרים שעוד נכונו לנו

 15 sivan698

סיון רהב מאיר

1.

רעיון קצת לא פופולרי: אנחנו שומעים – בעיקר בימים הלאומיים של חודש אייר – המון נאומים על "זכותנו על הארץ". המנהיגים שלנו מדברים הרבה על הזכות הבלתי מעורערת שלנו על המקום הזה. זה נכון, אבל מי שיקרא את פרשת השבוע, פרשת "בהר", ישים לב שהיא מדברת בעיקר על חובתנו על הארץ. לא קל להפנים את העובדה הזו, אבל האדמה הזו שייכת לנו רק אם נתנהג בה נכון. "כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי", מזכירה הפרשה. הארץ אינה שלנו אלא של מי שברא אותה. זו גישה פחות רכושנית ויותר רוחנית. חז"ל נותנים לנו עצה טובה ביחס לארץ ישראל: "אל תעשו עצמכם עיקר". כלומר, עלינו להרפות, לשבות (בשבת), לשמוט (בשנת שמיטה) ולשים לב שאנחנו מתנהגים בהתאם לקודים ולהוראות ההפעלה שהמקום המיוחד הזה דורש. הערכים, התרבות, השפה, החינוך – הכול צריך להיות ברמה המתאימה. במקום אחר חז"ל כותבים שאלוקים כאילו אומר לנו: "כשתהיו שלי – הרי היא (הארץ) שלכם".

לפי הפרשה, היחס שלנו לארץ ישראל הוא לא יחס של "מגיע לי" אלא יחס של "אני מקווה להיות ראוי". חתיכת אתגר.

2.

המילה שאנחנו אומרים הכי הרבה היא "אני". קשה מאוד לצאת מעצמך, ופרשת השבוע דורשת מאיתנו לעשות זאת שוב ושוב: להתייחס היטב לעובדים שלנו, לא לרמות במשא ומתן ולא לשקר בענייני כספים, להלוות ולעזור לאחר, לשים לב מבעוד מועד מתי אדם נקלע למצוקה כלכלית ולא לתת לו להידרדר לעוני ועוד ועוד. אפילו לאדמה אנחנו צריכים לשים לב ולתת לה לנוח, בשנת השמיטה. תרי"ג המצוות הן סדנה כזו של עבודה עצמית, שבה האדם אמור להבין שהוא לא במרכז, שמוקד תשומת הלב צריך להיות הזולת, בן הזוג, הילדים, ההורים, אלוקים.

הרב קוק סיכם זאת במשפט נוקב מאוד: "הרבה צריך האדם לעמול, עד שיצויר לו כראוי שיש במציאות עולם זולת מציאותו הפרטית של עצמו". שווה לקרוא את המשפט הזה שוב. צריך לעבוד קשה כדי להפנים שיש עוד דברים בעולם הזה חוץ מהמציאות הפרטית שלנו. המשך המשפט מאתגר לא פחות: "וכשידע זאת כראוי – רק אז יוכל להשיג את בוראו".

3.

שתי הנשים ששברו את הרשת בשבועיים האחרונים אינן מפעילות בעצמן שום דף או חשבון. אין שום מימון לקמפיין ההמונים הספונטני והוויראלי הזה, שהעלה על נס את אימא של ח"כ גדי יברקן, שבנה התכופף לנשק את רגליה לפני שנכנס לכנסת, ואז את סבתא מארי נחמיאס מטקס המשואות. מה קורה כאן?

נתנאל פרץ כתב השבוע שעמוק בפנים, אנחנו כנראה צמאים לחיבור מחודש עם הדור הקודם. הדור הצעיר לא באמת רוצה לזרוק מאחור את דור האבות ואת ערכיו. הוא רוצה להאזין לחוכמת הדורות, שהיא ארוכה יותר מסטורי. הוא צמא לתמימות, להסתפקות במועט ולעוד הרבה ערכים שאפשר ללמוד מההורים והסבים שלנו.

"שובו אל האוצרות שלכם", אמר רבי נחמן מברסלב. קיבלנו בשבועיים האלה הוכחה שלצד הקִדמה, אנחנו רוצים לשוב אל האוצרות האלה שלנו. להעריץ את האם המבוגרת שעלתה עם ילדיה בחירוף נפש מאתיופיה ואת הסבתא שברחה מהנאצים בתוניסיה. אנחנו לא יכולים לבד. אנחנו זקוקים להן.

בפרשת השבוע שעבר נאמר: "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן", ורק אז מתחילים לתת להם הוראות. כלומר, הדבר הראשון שאומרים להם הוא שהם "בני אהרן", קודם כול מזכירים להם מי הם ומאיפה הם באים, ורק מתוך החיבור הזה לשורשים שלהם – מתחילים לומר להם מה לעשות.

4.

אימא שלי עבדה כמורה, וגם אימא שלה. אחד הדברים הכיפיים בילדותי היה שנת השבתון של אימא או של סבתא. מילוי מצברים אמיתי פעם בשבע שנים. ומה עם עובדי היי-טק, עורכי דין, אנשי תקשורת ונהגי אוטובוס? האם מהרגע שהצטרפת לשוק העבודה, אתה עובד ברצף עד הפנסיה?
פרשת השבוע, "בהר", עוסקת בהרחבה בנושא שנת השמיטה. היא דורשת מאיתנו להפסיק את העבודה החקלאית פעם בשבע שנים, ולתת גם לאדמה וגם לאדם הפוגה. בקצב החיים המודרניים, האם השמיטה יכולה להיות סוג של סטארט-אפ? האם אף על פי שהיא עתיקה היא בעצם הדבר הכי נצרך לנו, והאם ישראל יכולה לממש את הרעיון הזה באופן מורגש ומשמעותי? הנה מה שכותב לפני כמאתיים שנה הרב שמשון רפאל הירש על השנה המיוחדת הזו: "אומה שלמה מכריזה במשך שנה תמימה בשדותיה ובקרקעותיה, בגינותיה ובכרי דשאיה, בכל פרי ובכל עשב: אדמתנו הלאומית היא לה', ואנחנו רק גרים ותושבים עִמו. בלא רום לבב ובלא גאוות רכוש הם מצטרפים בשוויון זכויות אל עניי האדם".
אנחנו מרבים להתגאות, ובצדק, בסטארט-אפים ישראליים, בהמצאות ובפיתוחים שיוצרו בישראל. אבל התורה מציבה לפנינו שני פורמטים חדשניים של הפסקת המרוץ – השבת והשמיטה. האם אנחנו יכולים ללמד את עצמנו ואת העולם לא רק איך לעבוד, אלא גם איך לנוח?

5.

את הסדקים הראשונים קשה לאתר. את הרגעים שבהם עוד אפשר לתקן, ובקלות, קל לפספס. פרשת בהר מספרת על אדם שמצבו הכלכלי מתחיל להידרדר, ודורשת מאיתנו: "והחזקת בו". רש"י כותב שאסור להניח לו ליפול ולהתרסק, וצריך לחזק אותו כבר מההתחלה. רש"י גם ממשיל זאת לחמור שסוחב משא כבד. אם המשא מתנדנד כשהוא על גבו – אדם אחד יכול לייצב אותו. אבל אם הכול נפל לארץ והתפזר והתרסק – גם חמישה לא יכולים להחזיר את המצב לקדמותו. כשעוד אפשר לעזור למישהו, זה פחות אטרקטיבי ומדובר. כשהוא כבר בעשירון התחתון ועובר לגור ברחוב – זה כבר מביא יותר רייטינג ותשומת לב.
העיקרון הזה נכון כנראה גם בזוגיות (מתי מתחילים לטפל, כשמופיעות בעיות קלות או חלילה כשהכול מתנפץ?), ביחס לנוער בסיכון (האם מחכים לפיצוץ גדול, או מנסים לשפר את המצב מבעוד מועד?), ביחס למחלות (אנחנו הרי שומעים רבות על איתור מוקדם), למשברים נפשיים ועוד ועוד.
פרשנים רבים כותבים שההוראה הזו אמורה לגרום לנו לפקוח עיניים ביחס לעצמנו וביחס לאחרים, ולנסות לראות דברים מבעוד מועד.

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
פרשת הרב טל מאחורינו

  מאמר מאת הרב יניב...

סוד הנישואים המאושרים

  הטור של אבינועם הרש....

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם