Print this page

העיזים של רפי

 5 eizim

מעוז שוורץ

לפעמים אדם מתחיל יום, מתכנן, מחשב תוכניות, ובסוף... הכול הפוך. רבות מחשבות בלב איש.

כך היה לנו בחול המועד פסח האחרון. תכננו להגיע לזיכרון יעקב לטיול, אבל מה לעשות, כל הדרך פקק אחד ענקי שלא נגמר. בשלב מסוים נמאס, עוצרים בדרך ומחשבים מסלול מחדש. כשהמציאות כופה אחרת, מחפשים פתרונות. פותחים 'עמוד ענן' ומנסים לדלות מתוך אינספור עיגולים כחולים (אתרים) אחד שיתאים. לא תכננו כלום, לך תדע על מה תיפול. ביום כזה עמוס כל בחירה היא או צל"ש או טר"ש. 

האצבע מתגלגלת על המסך ו... מה יצא? "גבעת שלומי". מה זה גבעת שלומי? נו, 15 דקות נסיעה. לא נורא, ננסה. ביישומון כתוב: "פינה שבמקום עצי נוי ופינת ישיבה שקטה ונעימה שהקימו לזכר חלל צה"ל שנפל בלבנון השנייה". 

מגיעים למקום ונעצרים ליד השלט שמסביר על חלל צה"ל שלומי בוכריס שנפל בלבנון השנייה. כולם יוצאים מהרכב ונאספים ליד השלט, ובדיוק יוצא אדם מבוגר על אופניים. "שלום", הוא אומר בפשטות, "אני אבא של שלומי. רפי". שקט. יראת כבוד.

כולם מצטופפים לשמוע מה יספר אותו אבא שכול.

הוא ממשיך לספר בביטחון ובשקט: "שלומי, הבן שלי, היה בן 36. נפל בלבנון השנייה בכפר גלעדי. שלומי קרוי על שמו של אחי שנפל בששת הימים". 

נדהמנו. איזה כאב. "אני יורד עכשיו לחלוב את העיזים שלי. יש לי 600 כאלה, את הראשונות קנה לי שלומי בעצמו. תוכלו לבוא לראות. בינתיים שבו כאן בפינה, תאכלו, תיהנו". ונסע.

לאחר שעה של ארוחת צהריים שיש רק בפסח ירדנו לעיזים של רפי. שעה דיברנו עם רפי על החיים בצל השכול, על המשפחה, על העיזים ועוד. והילדים רצים בינינו נהנים מחליבת העיזים.

מולנו ניצבה דמותו הפשוטה של רפי מלאת ענוה. "למרות כל מה שעברתי בחיים אני אוהב את המדינה ומודה לאלוקים על הכול. כשהייתי ילד עד גיל 14 גדלתי בלי נעליים. ילד עני. הייתי שובב מאוד עד שהתגייסתי בשנת 58 לצנחנים, גדוד 890. סמל המחלקה שלי תפס אותי קצר, הרים אותי והפך אותי לאדם רציני", הוא אומר בגאווה וממשיך: "הצבא הפך אותי לבן אדם. אני אוהב את המדינה. אנשים כמוכם שמשרתים בצבא ושולחים את הילדים לצבא הם מלאכים".

כל הזמן הזה שרפי דיבר שמענו רק דברי שבח על הארץ שלנו ועל המדינה, שום מילה רעה! הכול בפשטות, בענווה, מלא צער על הבן שנפל ומלא עוצמה. חיוך פשוט. איש עבודת כפיים, בן 80 (בקיץ הקרוב ב"ה), ועדיין עובד ועובד. לך דומייה תהילה!

עזבנו את המקום לא לפני שרפי הסביר לילדים במין פשטות שקשה להסביר במילים איך חולבים עיזים, ולא חסך מאיתנו שוב את המסר על החשיבות בלהמשיך הלאה בחיים, לתת למדינה ולא להיכנע לקשיים. 

עזבנו את המקום לא כמו שנכנסנו, והודינו לקב"ה שמכל האפשרויות והבלגן של אותו יום הוליך אותנו דווקא לאיש הפשוט והמיוחד, לרפי, שלימד אותנו בצורה הפשוטה ביותר, דווקא בפסח, דווקא מתוך הקשיים והמרור שבחיים, חירות מה היא.

אולי יעניין אותך גם