Print this page

הגבורה הכפולה

 4 laow kalib
דברים לזכרו של האדמו"ר מקאליב, הרב מנחם מנדל טאוב זצ"ל

הרב ישראל מאיר לאו

לאדמו"ר מקאליב זצ"ל היו כמה וכמה פנים ייחודיות, אולם מעל הכול הוא ראה את עצמו מוסד הנצחה של איש אחד לקדושי השואה. הוא הרגיש כי עובדת הישרדותו מועידה אותו לחיים שיוקדשו לקיום צוואתם של הקורבנות הי"ד.

הצוואה הזו התחלקה לשניים: החלק הראשון היה הנצחת זכרם של הקדושים, והחלק השני היה לספר על האירועים שקדמו למותם והיה בהם משום מסירות נפש וקידוש שם שמיים ברבים.

במסגרת פעילותו לקידום צוואה זו כתב האדמו"ר מקאליב ספר ששמו 'שמע ישראל', ובו הוא מספר לפרטי פרטים סיפורים על קדושי שואה בחייהם ובמותם. שום אדמו"ר אחר לא עשה דבר דומה. הוא הנהיג בסוף כל תפילה, שלוש פעמים ביום, מייד לאחר "עלינו לשבח", לקרוא ולהכריז "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" כהמנון וביטוי מוחלט לקידוש שמו של ה' בעולם. האדמו"ר זצ"ל נהג לומר באינספור הזדמנויות שהוא רואה בעצמו ממלא מקומם של הנרצחים, שנבצר מהם להמשיך ולקדש את שם ה'. זאת הסיבה שהוא החליט לעשות זאת בשמם ולזכרם באמצעות קריאת "שמע ישראל".

הוא מעולם לא סיפר לי על חוויותיו האישיות ועל הסבל הנורא שעבר באושוויץ. מתוך שבעה אחים ואחיות האדמו"ר זצ"ל הוא היחידי ששרד. הוא מעולם לא סיפר לי על הניסויים הרפואיים שבוצעו בו במחנה, שבגללם זקנו חדל מלצמוח והוא לא יכול להביא לעולם ילדים בשר ודם. הוא דיבר אך ורק על עם ישראל ועל הערבות ההדדית. נושא זה, שהיה בנשמת אפו, היה שליחותו, והוא לא סטה ממנה, אפילו לא בשביל לספר על עצמו. הוא היה בבחינת "הנני העני ממעש... באתי לעמוד ולהתחנן לפניך על עמך ישראל", שכביכול שלחו אותו לספר עליהם, להנציח אותם ולהנחיל את מורשתם

 

המשימה השנייה שקיבל עליו האדמו"ר מקאליב וייחדה אותו כרב וכאדמו"ר הייתה קירוב רחוקים. הוא ראה לעצמו משימה להפיץ את שם ה' בעם ישראל לא רק בנושא השואה. הוא החיה ויסד מחדש מפעל שהיה נהוג לאורך הדורות, "בר בי רב דחד יומא" (כלומר, תלמיד של יום אחד), וארגן ימי עיון לקבוצות גדולות כדי שיעסקו יום שלם אך ורק בתורה.

בפגישתנו הראשונה, זמן קצר לאחר עלייתו ארצה, הזמין אותי האדמו"ר זצ"ל לכנס שקיים בראשון לציון והשתתפו בו 200 שוטרים במדים. המראה של 200 שוטרים שבאים ללמוד תורה מבוקר עד ליל כשהם משוחררים מכל מחויבות מבצעית היה מחזה יוצא דופן, ודאי באותה תקופה של ראשית שנות ה-60. האדמו"ר מקאליב זצ"ל מסר את נפשו על העניין וראה חשיבות עליונה לכך שלכל יהודי יהיה לפחות פעם אחת בימי חייו יום שכולו תורה.

תחום הנצחת השואה בספריו, בהרצאותיו ובכל הליכותיו הפך אותו לאדמו"ר ייחודי. לאורך השנים היו לנו כמה וכמה שיחות ופגישות. על אף הנושא המשותף לשנינו כניצולי שואה הוא מעולם לא סיפר לי על חוויותיו האישיות ועל הסבל הנורא שעבר באושוויץ. מתוך שבעה אחים ואחיות היחיד ששרד היה האדמו"ר זצ"ל. הוא מעולם לא סיפר לי על הניסויים הרפואיים שבוצעו בו במחנה, שבגללם זקנו חדל מלצמוח והוא לא יכול להביא לעולם ילדים בשר ודם. הוא דיבר אך ורק על עם ישראל ועל הערבות ההדדית. נושא זה, שהיה בנשמת אפו, היה שליחותו, והוא לא סטה ממנה, אפילו לא בשביל לספר על עצמו. הוא היה בבחינת "הנני העני ממעש... באתי לעמוד ולהתחנן לפניך על עמך ישראל", שכביכול שלחו אותו לספר עליהם, להנציח אותם ולהנחיל את מורשתם.

פטירתו בסמיכות ליום השואה יש בה משמעות רבה ומהדהדת. כששואלים "איזהו גיבור" תשובות רבות נכונות אפשריות. האדמו"ר מקאליב זצ"ל עבר בשואה בכלל ובאושוויץ בפרט זוועות וייסורי גוף ונפש שלא ניתן להעלות על הדעת. הוא זכה לצאת בחיים משנות הרעה הללו. כל זה מספיק כדי להיקרא 'גיבור', אך להמשיך ולחיות לאחר מכן עוד 74 שנים זו בחינה נפרדת של אוד מוצל מאש. לשרוד תופת שכזאת ולהמשיך להאיר שלושה דורות, להמשיך ולהבעיר את שלהבת הזיכרון וההנצחה בליבותיהם של כל ישראל, זו תופעה יחידאית. חבל על דאבדין.

הביא לדפוס: איתמר מור

 


אולי יעניין אותך גם