חי באמת

 4 sarid
דברי פרדה מהרב משה שפירא זצ"ל, מייסד מדרשת שובה בעפרה ומעורר לימודי החסידות בציונות הדתית

רן שריד, מאמן יהודי, מייסד רשת "דברי שיר"

אינני זוכר אם אי פעם קרעתי קריעה בבגדי. ברוך ה' זכיתי שהוריי בן החיים (אבי מורי, הרב יוסי שריד, חגג בפורים יום הולדת שמונים, ייבדל לחיים). אולם ביום שישי האחרון, לא יכולתי שלא לשבת על הארץ, לקרוע קריעה ולברך בשם ובמלכות "דיין האמת". כי אבד לי האדם השלם ביותר שהכרתי בעולמי הבוגר, הרב משה שפירא מהיישוב עפרה, או איך שכונה בפי כול: רֶבּ מוישה מ"שובה". אביו של מורי המאיר הרב יהושע שפירא, ייבדל לחיים.

ספרי ההיסטוריה של הציבור הדתי עוד יכתבו עליו ועל משפחתו רבות. כיום, לימודי החסידות והדיבור על חשיבות עבודת ה' ורגישות הלב לזולת הם כבר לא טרנד, הם חלק מהדי-אן-איי של לימודי התורה של המגזר, אולם רב מוישה היה ממבשרי התחייה הרוחנית הזו שבתוך עולם התורה. כבר בשנות השישים של, שכולם היו כרוכים אחרי הציונות וההגשמה בהתיישבות ובצבא, הסטודנטים מוישה שפירא וחבר נשמתו הנצחי הרב עדין שטיינזלץ ייבדל לחיים הקימו תא מחתרתי, "שלהבת" שמו, ללימודי חסידות בלהט ובדבקות. השילוב הזה שבין חוכמה, פיקחות ואפילו מחקר מדעי עם דרישה לתמימות הרגש, שיחוש כל הזמן כילד מתפלא ללא סייג לפני הבורא – חצבו אצל השניים, שאליהם מצטרפת סטודנטית שהפכה לאשתו של רב מוישה, הרבנית רבקה, זן חדש של מאמין, של איש תורה. החסיד המתלהב מן העולם המתפתח אך בו בזמן מבטלו בהבל פה ונתון בכל לב אל מה שמעבר, אל פנימיות לב העולם.

דור יחלוף, ובעיתות משבר הציונות הגדול – בתחילה הפינוי מסיני, וביתר שאת לאחר הסכמי אוסלו, ומאוחר יותר גירוש גוש קטיף – תמלא את החלל הציבורי הבשורה הפנימית של שטיינזלץ ושפירא על ידי ממשיכי דרכם, תלמידו של הרב עדין, הרב דובי זינגר, והבן של רב מוישה שלנו, הרב יהושע שפירא. בצירוף עוד כמה זרמים שמשפיעים עלינו, עד מהרה בכל בית מדרש דתי-לאומי, או מדרשה, ייהפך ארון הספרים החסידי לחלק מאבני היסוד לבניין האישיות של המאמין. הלהט החסידי והתביעה לאמת יפשטו צורה ויחליפו צורה בדמותו של הבן השני, הרב יצחק (איציק) שפירא מישיבת "עוד יסף חי", אך נשאיר את כל הסקירה הזו לספרי ההיסטוריה.

ולפני שניטוש את ההקדמה ההיסטורית חשוב לציין שרב מוישה ורבקה שפירא היו מראשוני מובילי לימוד התורה הנשי, בהקימם את מדרשת שובה שחוגגת החודש 35 שנים לקיומה. במובן מסוים היה רב מוישה האדמו"ר הראשון בהיסטוריה לנשים. מעולם לא עמד בראשות מוסד לבנים. ואיזה אדמו"ר הוא היה שם – תשאלו את מאות הבוגרות, ביניהן גם אשתי.

כל פעם שפגשתי את רב מוישה הייתי אוהב להיטפל אליו ולשפוך עליו את כל נימי ספקותיי וקרירותי. בכוונה. כגר המקנטר את הלל הזקן. והוא, כל פעם לא אכזב והשקה את הזעקה באש אהבתו ואמונתו בי. רב מוישה השיב לי את האמון בחיים, שהאמונה שבי יכולה לשוב ולהיות מרכז החיות, האש הבוערת, מרכז ומוקד לכל השאר. ולא פחות מכך: הוא השיב לי את האמון שאם אחתור לאמת – היא תגלה את פניה

 

ראיתי שמיים נפתחים

יש עוד כמה תקדימים שיצרה נשמתו החיה והגדולה של רב מוישה בחלל העולם, אך הייתי רוצה לספר על מה שחולל בנפשי פנימה.

כל פעם שפגשתי את רב מוישה כשבא לבקר את בנו ראש הישיבה ברמת גן, הייתי אוהב להיטפל אליו ולשפוך עליו את כל נימי ספקותיי וקרירותי. בכוונה. כגר המקנטר את הלל הזקן. והוא, כל פעם לא אכזב והשקה את הזעקה באש אהבתו ואמונתו בי. רב מוישה השיב לי את האמון בחיים. רבים מדברים על האמון בכוחות החיים, הוא השיב לי את האמון שהאמונה שבי יכולה לשוב ולהיות מרכז החיות, האש הבוערת, מרכז ומוקד לכל השאר. ולא פחות מכך: הוא השיב לי את האמון שאם אחתור לאמת – היא תגלה את פניה, וכשתגלה את פניה היא תהיה תמימה כילד, לא משנה כמה שריטות אעבור בעולמי הפוסט-מודרני ומלא המסכים והמסכות.

כי רב מוישה היה כמו שדרש: תובע להיכנס פנימה ולנטוש את הדיון החיצוני, תובע לאהוב את היושב מולך – באמת ובתמים, תובע להיות בבית הכנסת בעת התפילה עם כל לבבך, כילד לפני אבאל'ה שבשמיים. גם אם ספיקות הכפיים ורקיעות הרגליים וזעקותיך הילדותיות יפריעו ויעלו בוז או תמיהה בפניהם של המתפללים המהוגנים שלידך.

שני סיפורים:

פעם ראשונה שראיתיו הייתה בליל שבת קפוא במיוחד. באתי לבקר ביצהר, ובמקרה היה זה שבת "שלום זכר" לנכדו. אכלתי כאורח בישיבה המקומית, ולאחר סעודת ליל שבת חשבתי כבר לסור לישון, אך חבר שלי הפציר בי לבוא לבית שפירא בכל זאת.

נכנסתי ולא ידעתי ששעה זו תצרוב את נשמתי לנצח.

ישבו שם רב מוישה והרבנית רבקה וכל בניו הקדושים ושרו. סביבם שרו שיבי קלר וחבורת סיני תור וכל הנערים שלימים יחיו את תרבות השירה בגבעות ובכלל. והם לא סתם שרו. הייתה זו שירה שלא הכרתי. שירה אדירה הבוקעת מפנימיות הלב, וכולם שרים "שמחה לארצך" כאיש אחד בלב אחד. זה היה אדיר. ובשיא השירה, לפתע פתאום, לא תאמינו לי אבל זכיתי לגילוי החזק בחיי: חשתי את השמיים נפתחים ומקבלים את השירה הזו.

בשנה שאחרי כן. הרבה מים זדונים עליי. אירועי אוסלו נשבו בחוץ, ובפנים, עברתי משברי אמונה והתבגרות לא פשוטים. ימים שחורים היו אלו בעבורי. אך בכל פעם שחשבתי להתייאש, שירת ליל השבת של רב מוישה ובניו השיבו את רוחי. יצרתי קשר עם הרב יהושע בנו, התפתחה חבורא לומדת חסידות ואורות הקודש – וממנה נוצרה ישיבת רמת גן.

המדהים הוא שהמשורר יונדב קפלון, שלימד במשך שנים במדרשת "שובה", מספר חוויה דומה:

שעת דמדומים בחדר האוכל של שובה. סעודה שלישית לקראת סיומה של שבת זכור. מאתיים נשמות מצטופפות בחושך כי סגריר בחוץ והחשמל בעפרה שוב נפל. אבל כמה אור וחום בכל העולמות! עשרים וארבע שעות של לימוד, דבקות, צחוק ורֵעוּת, מגיעות לשיאן. התמסרות תמימה של אחת בשנה, עד כלות הנפש. כבר שרנו "מזמור לדוד" ו"כשהנשמה מאירה" ו"גם כי אלך בגיא צלמוות" בנוסח קרליבך, וצבי זלבסקי וחסידי מודז'יץ. בנות היכלא שרות יחד עם האבא והאימא הגדולים של שובה ונדבקות לעד בחיידק הגעגועים לא-ל חי. נדבקות במחלת האהבה. כבר יצאה שבת? משובה השבת אף פעם אינה יוצאת! נהרה שלא מן העולם הזה נסוכה על פניה של רבקה – הרעיה והחברותא. עיניה עצומות, דמעותיה זוהרות בחושך. כל עוד עיניה של רבקה עצומות שערי שמיים פתוחים. ופתאום הוא מתרומם, רב מוישה, כמו ארי מרבצו, ופניו זורחות כשמש בצהריים. הוא רוטט כולו ופותח בשאגה שמשאירה את כולנו בפה פעור: "צמאה נפשי לא-ל חי! ליבי ובשרי ירננו לא-ל חי!" ידיו פרושות כלפי מעלה, ופניו צוחקות כפני ילד. דממה ממלאת את כל העולם. כמו הדממה למרגלות הר סיני ברגעים שלפני "אנוכי ה' אלוקיך". וזהו. זה הכול. ומה היה המשך הדברים? לא היה להם המשך! כל כך היה אחוז דבקות שהוא לא מצא עוד לומר דבר! הבנות פצחו שוב בניגון, ורק אחרי רגעים ארוכים הוא אסף את עצמו וקם שוב והשמיע דבר תורה של ערב פורים; מצחיק, מדמיע, ומדהים בעומקו.

סיפור אישי שני:

כשהעזתי לפני כשני עשורים, אני, רן, אברך בן ה-23, להוציא את הספר "חדריו", המכיל פסקאות אישיות של הרב קוק המזכירות עולם חסידי סוער, זה לא מצא חן בעיני הזרם המרכזי בישיבות. חשתי פחד עצום והסתגרתי במשך חודשים. באחת השבתות ראה אותי רב מוישה, צהל לקראתי כילד והודה לי כאילו הענקתי לו את החיים. "דע לך רן", סיפר לי, "את הרב קוק פגשתי כמעט באקראי בסעודה שלישית בכפר פינס הישנה. הזקנים בכפר אכלו סעודה שלישית ואני חיפשתי מה לעשות. מצאתי כרך מצהיב של "אורות הקודש" וברגע שפתחתי הכה בי הטעם שלא מן העולם הזה. הטעם הזה נעלם ממני שנים. שנים אני מתווכח עם רבני "מרכז הרב" שהם אינם קולעים לטעמו המקורי של הרב קוק. והנה, כשקראתי כעת בספר הקטן שפרסמת, "חדריו", חזר לי בבת אחת הטעם הזה. תודה לך רן – זהו לטעמי טעמו המקורי של הרב קוק. הדבקות, זעקות האמת, הספקות העליונים, החתירה המתמדת לעליית הנשמה".

ואני ידעתי שהרב מוישה בחייו מנחיל את הרב קוק הזה לדור שלם. כי כזה היה הוא עצמו. חי באמת בתביעת אמת משולהבת וילדותית, כסנה בוער, בהתחדשות בלתי פוסקת.

במוצאי שבת בבית הכנסת הגדוש של עפרה בכה רב היישוב הרב אבי גיסר בהספדו, ואמר:

מסרת נפשך על עבודת ה' וגילוי עולם החסידות ושפת אמת והשקית מעולם זה לדור שלם. אני בטוח שכרגע מייסדי החסידות, והבעל שם טוב בראשם, באים לקבל אותך לעולם לעליון.

כשיצא הארון מבית הכנסת ונכנס לבית הקברות הקטן של היישוב חווינו שוב גילוי. וכך כתבתי על אותו הרגע במרשתת:

"מופת בשידור חי! בדיוק ברגע הכנסת ארון הקבורה של רבי משה שפירא בעפרה אל בית הקברות ירדה לפתע עננה כבדה על כל עפרה. ויהי לפלא".

יהיו דבריי זיכרון מעט למי שחי בקרבנו וידע להיות חי ואוהב – באמת.

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
חירות מודרנית

  הטור של אבינועם הרש....

נקה וסתום

  הטור אריה אקרמן לכבוד...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם