מכרה של זהב

 5 etinger

יצחק וסרלאוף, אברך בישיבת עוז ואמונה ותלמידו של הרב אחיעד אטינגר הי"ד

אני מנסה לתאר את החיבור הקרוב שהיה לי לרב. לא קשר של רב ותלמיד ולא קשר של אב ובן. אולי ההגדרה הנכונה תהיה חיבור בין רב לבן או בין אב לתלמיד.

כשמערכת עולם קטן ביקשה שאכתוב על הרב, על הרצח הנורא, על תחושותינו, הדבר הטבעי שעשיתי, ממש בתנועה הכי ספונטנית, היה להוציא את הטלפון מהכיס ולחייג לרב, להתייעץ איתו מה לומר. הרי זה מה שעשיתי בארבע השנים האחרונות.

אני מחייג, ואחרי כמה צלצולים אני נבהל. מנתק. ואז לפתע נופל לי האסימון. הרב כבר לא יענה לי. ראשי מסתחרר וליבי הולם במהירות, ושוב הדמעות חונקות את גרוני, הזיכרונות רצים, ואני זוכר היטב.

הרב אטינגר לא היה רק אוצר; הוא היה מכרה של זהב. ואולם לצערנו במסך הערפל המציאות מטושטשת ואינה בהירה דייה. הרב היה אדם כה פשוט עד כי נראה כאחד האדם. לא היו לרב שמשים, את הרכב הוא קנה לא מזמן, לא היה צריך לתאם איתו פגישות שנה מראש או לנסות להשיג מקורבים כדי לדבר עימו. הרב היה נגיש וזמין לכל מאן דבעי.

למדתי בכולל אחד דיני איסור והיתר, ולא הצלחתי להבין את החומר. כמה שניסיתי ושיננתי עד השעות הקטנות של הלילה – גורנישט. ואז זכיתי וגיליתי את הרב כאשר כיהן כראש כולל בישיבה בתל אביב, טעמתי את טעמה המתוק של התורה, את מתקו של עולם ההלכה, ונשביתי בקסמם ובקסמו של הרב, איני יודע של מי יותר.

אני זוכר שקנינו, האברכים בכולל, מתנה לרב. זה היה סטנדר מתכוונן, והרב היה מאושר. הוא התלהב מאוד מהסטנדר המשוכלל אשר ישרת אותו נאמנה בזמן הכי יקר ואהוב עליו, זמן לימוד התורה.

הרב החליט לפתוח ישיבה בנווה שאנן. חשבתי שזה איזה חלום חולף, אולם הרב בנחישות ובהתמדה הוכיח כי אין דבר העומד בפני הרצון, בפני החזון.

כחלק מהפשטות של הרב היה אפשר לראות אותו מכהן בשלל תפקידים: הוא היה ראש הכולל, ראש הישיבה, איש יחסי הציבור של הישיבה, המנכ"ל, הסמנכ"ל, אברך ואפילו טלפן בישיבה (כן, כן, הוא היה מתקשר לאנשים שהכיר לפני עשורים כדי לבקש תרומה לישיבה). הרב התבטל התבטלות מוחלטת בכל מה שהיה קשור לתורה, לישיבה, לעם ישראל, לנתינה ולתמיכה.

אני נזכר כיצד הרב היה נרגש ומתפעל מכל עשייה והתקדמות בישיבה, משם הישיבה, הסמל, העיצוב ועוד. איך היה אומר בסיפוק: "יופי, יופי, קדימה, צריך להמשיך לעבוד". הדבר שעמד בראש מעייניו היה צבא התורה, והרב וידא כל הזמן שיבואו עוד בחורים להפריח את השממה בשכונת נווה שאנן, שיסייעו לנוכח הכחדת צביונה היהודי.

תהיתי לעצמי לא פעם כיצד הרב ממשיך בעוז ובאמונה להוביל ולהצמיח את הישיבה למרות האוכלוסייה, למרות הקושי הגדול בגיוס תלמידים, למרות הקטטות הקשות של המסתננים בשכונה. אבל הרב לא ויתר. כל תלמיד, כל אברך שהגיע, האיר את עיניו והרחיב את ליבו.

הפיגוע הנורא שייך לאותו מעגל רוע שמסתובב בארצנו ומנסה לגדוע את הטוב שלנו. הרעיונות להציג דברים כאילו אין כאן מלחמה כוללת בין הטוב ובין הרע, היא שמחלישה אותנו מול האויב. אולי הרב הקריב את עצמו למען עם ישראל בפרשת "זאת תורת העולה", אבל אנחנו חייבים להבין ולהפנים את המסר: אם לא נהיה לוחמים למעננו ולמען ילדינו, עד שלא נבין את שורש המאבק נגד הרע, הצדיקים האלה, הקורבנות האלה, העולות התמימות, פשוט ישלמו בדמם
הלימוד האחרון

הרב אטינגר, איני זוכר אותך מתרגש מתענוגות העולם. חומר לא היה דבר שריגש או הלהיב אותך, התורה ואהבת העם הם שריגשו אותך.

תושבת השכונה מספרת שערב אחד טרח הרב והגיע לביתם לסייע בדבר מה. אותו לילה ירד גשם זלעפות, והיא ביקשה מבעלה שיסיע את הרב ברכבו, אולם הרב לא הסכים בשום פנים ואופן ליפול לנטל עליהם. הוא מלמל שזה יכול לגזול מזמנם, וכן הוצאות נסיעה שלא לצורך חשוב, והוא פשוט צעד ברגל 20 דקות. ואנחנו, לקויי ראיית האמת, לא הצלחנו להבין את הוד תפארתו כשעמד מולנו דווקא בגלל הפשטות שאפפה אותו וסימאה את עינינו.

הרב, אני מקנא בסבה של אשתי, שזכה לקבל ממך ברכה כשקנית רדיאטור בחנות של בנו. אפילו הוא לא מצליח לישון מרוב כאב בלילות שעברו עלינו. הרב, היית 'האוצר שמתחת לתנור', כמו בסיפור המפורסם, תמיד בסביבה, ואני מבקש סליחה שלא השכלתי להבין את גדולתך. אני מודה על שזכיתי לשהות במחיצתך ארבע שנים, ומנגד בוכה שלא זכיתי ליותר. הרב, אתה ההוכחה עד כמה לא פשוט להיות פשוט.

זכיתי ללמוד ממך דבקות מהי, אהבת תורה, אהבת העם, מסירות, וכמה מתאים שלבסוף גם קידוש השם. כן, הרב, לא רק בחייך זכית לקדש שם שמיים ברבים, גם במותך. ובמותך ציווית לנו את החיים. ישיבתנו לא תדעך. אדרבה, היא תצמח. ואני מאמין ובטוח שעוד ועוד בחורים ואברכים ירצו לזכות ללמוד במקום שבו שורים שכינתך וזיווך כדי לטעום תורה בטעם של תורת הרב אחיעד אטינגר הי"ד, שאיני מצליח למצוא את המתקרב לקומתך.

הפיגוע הנורא שייך לאותו מעגל רוע שמסתובב בארצנו ומנסה לגדוע את הטוב שלנו. לא מדובר בעוד 'מחבל בודד'. הרעיונות להציג דברים בזווית זו, כאילו אין כאן מלחמה כוללת בין הטוב ובין הרע, היא שמחלישה אותנו מול האויב.

אולי הרב הקריב את עצמו למען עם ישראל בפרשת "זאת תורת העולה", אבל אנחנו חייבים להבין ולהפנים את המסר: אם לא נהיה לוחמים למעננו ולמען ילדינו, עד שלא נבין את שורש המאבק נגד הרע, הצדיקים האלה, הקורבנות האלה, העולות התמימות, פשוט ישלמו בדמם. הם יצטרכו לקבל את האחריות בעל כורחם.

התעוררי, התעוררי, כי בא אורך, קומי, אורי.

בכאב עצום ובתקווה גדולה, בהערצה ובצער.

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
החגיגה נגמרת

  מחשבות של אחרי הארוויזיון....

עדיין חג'דומטים

  תשעים שנה לבני עקיבא....

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם