להחזיר לחגים את הצבע

 14abutur

צילום מסך

 

אשר בן אבו

אף אחד כבר לא זוכר אבל שבועות הוא חג הקציר. אודה ואומר שגם אני לא קצרתי זה זמן, אבל זה לא שאין בי רצון כזה. מאז שאנחנו כבר לא עובדי אדמה, הפעולות החקלאיות שאנחנו עושים בחג הקציר הן בעיקר לקצור מחמאות על עוגת הגבינה שהכנו ("בחיי יודית, לא ידעתי שפרמזן הולכת כל כך טוב עם חוואייג'") או להשקות במהלך ליל השימורים את הסטנדר בבית המדרש ברוק מתוצרת עצמית. בשיאה של התפילה אנחנו קוראים את מגילת רות ועומדים מנומנמים מול תיאורים קיבוצניקיים למראה של "קלי" ו"שעורים" ומתחילים לפנטז על קערת גרנולה שמחכה לנו בבית.


אם לדייק, הפער בין העולמות המודרניים והתנ"כיים התחיל כבר תשעה וארבעים יום קודם, שהם שבעה שבועות לעומר. מה זה עומר? מי זה עומר? היה לי עומר אחד בכיתה ואני מתערב אתכם שגם הוא לא ידע. אז אנחנו סופרים עומר ועוד עומר, ומי שמפספס נפסל, אבל נראה שכולנו קצת מפספסים כי אי שם בימי קדם היה פה איזה עניין עם חיטה, ואולי אנחנו צריכים לקחת מזה משהו. לא רק בשבועות אלא גם בשאר החגים ישנה ידידות אמיצה בין מועד החג לבין מה שקורה שם בין השיבולים - חג האסיף, חג האביב, אנחנו נשארנו רק עם הסוכה והאפיקומן. גם כשניסיתי לישון בסוכה, בטבע, התעוררתי בעלות השחר מציוץ המכוניות ומאדון שמלמר שיצא לזרוק את הזבל שלו ולהוציא את הכלב שלו, או ההפך.


לפני כמה ימים הרהרתי בעניין. אולי אני סתם נטפל אליי. אנחנו כבר לא בימי קדם. פעם עמל האדם היה בגן והיום הוא בגן הטכנולוגי סטיגידיש. פעם אנשים היו קמים עם שחר, והיום הם עובדים מתשע עד חצות, פעם אדם היה מתפלל לגשם כדי שיהיה לו יבול מוצלח והיום אדם מתפלל לגשם כדי שישטוף לו את הקאיה פיקנטו. וכמו שהייתי נוהג לומר להורים שלי כשעברנו על הטעויות שלי במבחן במתמטיקה - אין נכון או לא נכון, זה פשוט שונה. גם הלבוש פעם היה שונה, וכמו שהייתי נוהג לומר לאשתי לפני שהתחתנו וכתנאי כדי שנתחתן - אף אחד לא אומר שיש היום חובה ללבוש גלביות ולהתהלך יחפים בשמלות. חייבים להודות הרי שיש גם יתרונות עצומים לחברה המודרנית - הפניצילין, האינטרנט, שקדי מרק כשרים לפסח. אז אם בעבר התמקדנו בקציר השיבולים, היום נתמקד בתפילה חגיגית ובגבינת ריקוטה עזים, ובואו נחיה עם זה בשלום.


אבל לפני כמה ימים (כמה ימים אחרי הכמה ימים הקודמים), הרהרתי שוב בעניין. נראה לי שיש איזו מהות באדמה דווקא. ואפילו ממרחק של אלפיים שנה העניין הזה עדיין קיים ונצרך. לא מזמן עברנו לדירה בקיבוץ עם גינה והכול (הכול = מִסי יישוב). הדיירים הקודמים לא השקיעו בגינה, אז החלטנו אשתי ואנוכי להתחיל לעדור, לנכש ולזחלל (לסלק זחלים דוחים). אני מוכרח להודות שהעבודה בחוץ, בשמש, והמגע של האדמה עשו אותי רעב וצמא, אבל גם עשו אותי קצת יותר שמח. לא סתם יש דמיון בין המילים אדם, אדמה ואדממה - שלושתם מגיעים מהאדמה חוץ מהאדמה עצמה שהיא גם ככה אדמה אז זה מוזר לומר את זה עליה. אז הרגשתי את החוסר שיש בחיים הרגילים שלנו אל מול מקלדת ומסך. לא הפכתי להיות חקלאי אבל משהו מזה עוד נושא חן בעיניי ובבקרים אני משתדל להשקות את הלואיזה. או שזה פטרוזיליה (אוקיי, אשתי אומרת שזה נענע).


בשנותינו בגלות לא הייתה לנו אדמה להתמסר אליה (וגם לא המון אנשים שאפשר לומר עליהם בכנות שהם לא מתכננים להרוג אותנו, אבל זה עניין לטור אחר), אז נשארנו בתחום הדברים הניידים - לימוד, סחר, חביצת חמאה. אמנם לפי מה שאני מבין, במרוקו סבא שלי היה הסבא של המלך אבל עדיין - חקלאות זה לא. אולי היום, כשכבר יש לנו קצת אדמה (נדמה לי שבפרדס חנה יש כמה קרקעות מצוינות לחכירה) וקצת שמש, וקצת גשם, ואפילו קמח מלא, אולי נוכל להחזיר קצת את הצבע ההוא הצהוב-חום לחגים.


לתגובות: This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מבחן השבת העולמי

    מוטי קרפל במאמר לכבוד...

הציבור קורא לה'

    מזכ"ל אריאל במאמר לחודש...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם