בראשית סוגרת מעגל

 15 sivan

סיון רהב מאיר

1.

למסיבות הפורים בתיכונים הדתיים קוראים "הכתרה". סרטוני ברכה לאירועים האלה הפכו למשרה המרכזית שלי בחודש האחרון. הנה כמה מסקנות:

* לא יכול להיות שיש כל כך הרבה בתי ספר דתיים בארץ. רשתות חינוך שלא הכרתי, יישובים שלא שמעתי עליהם. ממש מרגש.

* משהו קטן, בהכללה, על אופי הפנייה: בישיבות תיכוניות זה בדרך כלל: "הי נפתלי, הטקסט הוא: פורים שמח מחזור י"ז הגדולים!" ואחרי שנייה הודעה: "סליחה, שלחתי בטעות את ההודעה שלנו לבנט. התכוונתי סיון". באולפנות זה בדרך כלל: "שלום סיון היקרההההה, יש לנו הכתרה וממש ממש נשמח ונודה אם תוכלי לצלם לנו סרטון ולשלוח אלינו. ישמצב?"


* יש הבדל גדול בין "סתם" ברכות, שיוצאות כמו קליפ עם אוסף פרצופים, לבין ברכות עם תוכן ומשמעות. על כל עשרה סרטונים של "שתהיה אחלה הכתרה" מגיעה בקשה של "כל אחד מתבקש לתת לנו טיפ לפורים", "אנחנו משחזרים את הקמת המדינה, וצריך שתדברי בלשון נוסטלגית ועתיקה", גם "את מוכנה בבקשה לשבת באולפן חדשות ולקריין את השורה: איפה נמצאה לבסוף גופתו של המורה לאזרחות?" סירבתי.

* קשה לפספס את ההתלהבות והיצירתיות והיוזמה והאחריות. יש פה הפקה, עריכה, בימוי, תסריטאות, משחק, הלחנה, ריקוד ומה לא. בעלי ידידיה תמיד מספר לי שזהו יומם הגדול של התלמידים שלא מצטיינים כל השנה בלימודים הרגילים (כמוהו, בזמנו) שפתאום באים לידי ביטוי בתחומים אחרים.

* ואולי הגיע הזמן להתוודות: מגזר יקר, למדתי בתיכון רוטברג ברמת השרון. אני לא יודעת מה זו הכתרה, ומעולם לא הייתי בהפקה כזאת.

פורים שמח. ושתהיה אחלה הכתרה.

2.

ביום שישי שעבר לפנות בוקר שוגרה לירח החללית הישראלית "בראשית". רק ארצות הברית, רוסיה וסין ביצעו משימה כזו בעבר. לא רק החללית עושה היסטוריה, גם המהנדס שעוקב אחריה מהקרקע, אלכס פרידמן, מבכירי הפרויקט. פרידמן נולד בברית המועצות. אביו, חסיד חב"ד, נעצר זמן קצר לפני הולדת בנו בגלל פעילותו היהודית וישב בכלא כשבע שנים. אלכס הקטן ראה את אביו לראשונה בחייו בכיתה א', כששוחרר. הוא לא זיהה אותו. בני המשפחה היו מתפללים בשקט, כדי שהשכנים לא ישמעו חלילה, ופרידמן קיבל מהרופא אישורי מחלה כדי לא ללכת לבית הספר בשבת. כיהודי לא היה לו סיכוי להתקבל לפקולטה לפיזיקה, בגלל האנטישמיות שם, אז הוא בחר במתמטיקה. רק אחרי שנים של מאבק, בשנת 1970, המשפחה קיבלה אישור לעלות ארצה, ופרידמן השתלב בחיל האוויר, בתעשייה האווירית ובתחום החלל בישראל. בשנים האחרונות הוא שוקד ימים ולילות על המיזם המיוחד. "זה אירוע מעורר השראה", הוא אמר לאחרונה, "ובשבילי זוהי גם סגירת מעגל אישית ולאומית: הילד מרוסיה שלא התקבל ללימודי פיזיקה בגלל יהדותו, הוא כעת חלק מצוות שמוציא לחלל חללית עם דגל ישראל ועם דיסק שכל התנ"ך צרוב בתוכו".

3.

המילים האלה נכתבות מבולטימור שבארצות הברית. באתי לכאן להרצאות, וזכיתי למפגש מרתק עם ראש ישיבת "נר ישראל", הרב אהרון פלדמן בן ה-87, חבר מועצת גדולי התורה של אמריקה, שחינך אלפי תלמידים. שאלתי מה לדעתו המסר החינוכי הכי חשוב בדורנו, וכך הוא ענה: "האויב הגדול של האדם הוא הקול הפנימי שאומר לו: אתה במרכז, ורק אתה. זוהי הסכנה הגדולה, זה היצר הרע שלנו, בזה אנחנו צריכים להילחם. על האדם לדעת שהוא חלק ממשהו גדול יותר, שיש לו אמונה, אידיאל. אמריקה במשבר כרגע כי אין לה חזון משותף כזה, וגם אירופה. האדם לא נברא בעבור עצמו, ולפעמים קשה לו להבין את זה. אדם עלול לפעול רק על פי יצריו, גם אם יצרוך תרבות גבוהה וירכוש השכלה. ראינו זאת בדורנו בגרמניה. העיקר הוא העבודה על עצמו. אדם הופך אנושי ואצילי כאשר הוא מצליח להקדיש את עצמו לאינטרסים אחרים מלבד הסיפוק האישי שלו. זה המאבק שלנו על הגדרת המושג אדם".

4.

מי רוקד סביב עגל הזהב ומי לא? מי בוחר להצטרף לחגיגה של עבודה זרה בתחתית הר סיני, ומה מבין שזה שקר? שם במדבר, החלוקה למפלגות הייתה ברורה מאוד: הנשים לא הצטרפו לחטא העגל והגברים כן. הגברים מיהרו לתרום ונסחפו אחר העגל, והנשים סירבו. לא רק שנשות דור המדבר לא רצו לתת את התכשיטים שלהן כדי ליצור את עגל זהב, הן גם ידעו מתי כן כדאי לתרום ולתת אותם: כשבנו את המשכן. אז הן הזדרזו לתת ולעזור ולהיות חלק מהסיפור. זה חוזר על עצמו לאורך כל המסע במדבר – בחטא המרגלים, בחטא קורח ועוד, הנשים היו ברמה רוחנית גבוהה יותר, קלטו אחרת את התכלית של כל הסיפור.

את הרעיון הזה שלחה לי שירן יפת. היא חשבה עליו בזמן שהשתתפה במיזם "רוקמות אור" לזכר אורי אנסבכר הי"ד. אלפי נשים מכל העולם כבר יצרו כל אחת רקמה אחת קטנה, והיריעות האלה יתחברו בסוף ליריעת חופה אחת גדולה, לזכרה. שירן רקמה קטע קטן, כאן בישראל, השבוע, ונזכרה ברקמה המשותפת של נשות המדבר, במשכן, אחרי יציאת מצרים. ואיכשהו לרגע אחד המייל ממנה הזכיר שיש גם לפני ואחרי הבחירות.

5.

פרשת השבוע מזכירה לנו משהו, במשפט פשוט אחד: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן". הנה קטע קצר ומקסים שכתב הרב משה צבי נריה על השבת, שההוראה לשמור אותה מופיעה בפרשה לצד ההוראה לבנות משכן. הרב נריה מסביר את הקשר בין הדברים: "קדושת השבת נלמדת מהמשכן – בגדי השבת הם בגדי הכהונה שלנו, נרות השבת מזכירים את המנורה, ושולחן השבת מזכיר את השולחן במשכן. באה שבת, ומיד אדם מישראל מתקדש וגופו עצמו הופך למשכן, ונשמה יתרה יורדת ושוכנת בו. השבת היא המקדש של היחיד. האויבים החריבו את בית המקדש הקבוע במקום, אבל לא את המשכן הנודד שבזמן, לא את השבת השוכנת בלב. בכל השנים בגולה - השבת הייתה לנו שם פיסת ארץ ישראל". ומה היחס שלנו אליה היום, כשחזרנו לארץ ישראל? שבת שלום.

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מופת הגורן

  אבי רט כותב על...

התעשייה

  כל מה שרציתם לדעתם...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם