נדיבות רב-ממדית

 15 sivan

סיון רהב מאיר

 

1.

 

הסיפור הזה הלהיב את התקשורת בקנדה. רשת CBC הגדירה אותו כ"סיפור היום": אדי פורד היה ניצול שואה ערירי בן 90 מטורונטו. הוא לא הקים משפחה ולא היה בקשר עם קהילה יהודית, אבל בחודשים האחרונים לחייו ביקש להיפגש בדחיפות עם רב. הרב סאל ניומן הגיע, ופורד החולה ביקש להיקבר בבוא יומו בקבורה יהודית, וביקש גם לאמץ שם יהודי. הרב עזר לו והשם הנבחר היה אפרים. אפרים בן דב.

 

זמן לא רב אחר כך אפרים נפטר. כמה שעות לפני ההלוויה פרסם הרב קריאה: "אני חייב מניין למען אדם ערירי וגיבור, במסע האחרון שלו. זה יהיה אקט עצום של חסד טהור, בואו בלבוש חם". יום ההלוויה היה אחד הימים הקרים בשנה: סופת שלגים ומינוס 25 מעלות. אבל למחרת כתב הרב את המילים המהדהדות הבאות: "חברים, קשה לי להאמין. הייתי בטוח שרק אני והוא ואלוקים נהיה שם. כשהגעתי לבית הקברות לא יכולתי להיכנס מרוב מכוניות שחנו שם. חשבתי שיש עוד הלוויה באותו זמן. הלכתי ברוח קפואה, ואז גיליתי ליד רחבת הקבר כ-150 אנשים שהגיעו להלוויה של אפרים המתוק, ממש כמו שצריך לשלוח אדם כזה לעולם הבא. אני חושב לעצמי בדמעות כמה זה עצום, שאנשים עוזבים הכול בהתראה קצרה, נוסעים דרך ארוכה ועומדים בכפור, רק כדי ללוות יהודי קטן שאינם מכירים. מי כעמך ישראל".

 

לזכר אפרים בן דב.

 

2. האם דווקא כשאתה מרגיש הכי לבד והכי רחוק, אתה הכי קרוב והכי אהוב? פסוק מיוחד שקראנו בשבת הקודמת מדבר על החלשים בחברה: "אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ (את החלש), כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי – שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ". כל הפעלים מופיעים פה פעמיים: ענה תענה, צעוק יצעק, שמוע אשמע. מה הסיבה לסגנון הזה?

 

הקוראת לי פלא-זינגר שלחה לי את הפירוש הבא: "הסתכלתי על הפסוק, והחזרה על השורשים האלה שוב ושוב הזכירה לי אדם שעומד בחדר ריק וצועק. כשהוא צועק – יש הד שעונה לו, חוזר על דבריו. ענה תענה, צעוק יצעק, שמוע אשמע... כאשר היתום, הגר, האלמנה והעני חשים ריקנות בליבם – הרי שלצעקה שלהם יש הד. היא מהדהדת. כל אדם מרגיש לפעמים לבד, ובדיוק אז נוצר הדהוד כזה, כפילות כזו, כי דווקא כשאנחנו הכי בודדים – הפסוק מבטיח לנו שמישהו איתנו, מקשיב ושומע במיוחד למצוקה, דווקא ברגעים שבהם הכי קשה לנו".

 

3.

 

"שלום סיון. התעודות שמחולקות בימים אלה אמורות לסכם הישגים לימודיים, אבל התעודה הזו היא לדעתי שיעור בפני עצמו, שיעור בפרופורציות ובמה שבאמת חשוב ללמוד בחיים: הודיה בת אילנה מכיתה י"א בבית הספר שלנו, אולפנת צביה בעפולה, נפצעה בתאונת דרכים בחופש הגדול. היא הייתה בסכנת חיים, וברוך ה' עכשיו היא מתאוששת ומתקדמת. היא לא הייתה בבית הספר במהלך כל השנה, והגיעה רק לביקור אחד לאחרונה, ישר מבית לוינשטיין. אז איזו תעודה להעניק לה, אם בכלל? זו התעודה שהיא קיבלה מבית הספר בימים אלה: 100 באמונה, 100 בכוח רצון, 100 בסבלנות ואורך רוח, 100 באופטימיות, 100 בהתמודדות עם אתגרים, וכן הלאה. גם ההורים קיבלו ציון לשבח. אי אפשר להכריח מישהו להיות גיבור, כתבה לה המחנכת בתעודה, צריך לבחור בזה בכל יום מחדש, ואת בוחרת. אנחנו לא יודעים אם אי פעם חולקה תעודה מסוג כזה, ומקווים שאת תעודת סוף השנה היא כבר תקבל עם כל התלמידות".

 

4.

 

אור סהר, מפקד פלוגת טירונים, שלח אליי את הרעיון שכתב לחיילים שלו על פרשת השבוע, פרשת תרומה: "הפרשה מתחילה בנדיבות: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ. העם כולו מתנדב להשתתף בבניית המשכן, לתת חלק מרכושו לטובת הבנייה. אבל בספר 'אורחות צדיקים' נכתב שיש שלושה מיני נדיבות:

 

האחד – נדיב בממון.

 

השני – נדיב בגוף.

 

השלישי – נדיב בחוכמה.

 

כלומר, בניגוד למה שאנחנו רגילים לחשוב, תרומה היא לא רק של כסף. נדיבות הגוף יכולה להתבטא בביקור חולים, בהקשבה למי שצריך תשומת לב, בניחום אבלים וגם בהשתתפות אמיתית בשמחה של האחר. בימים שבהם מדברים ללא הרף על דור המסכים, נדיבות הגוף היא דבר חשוב, אפילו במבט עמוק בעיניים. גם את החוכמה שלנו אפשר לחלוק בנדיבות. אפשר ללמוד עם אחרים ולייעץ להם. הנקודה העיקרית כאן היא שלא צריך להיות עשירים ובעלי ממון כדי לתרום. אם נתבונן סביבנו במבט נכון נמצא אינספור הזדמנויות להיות נדיבים".

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
חירות מודרנית

  הטור של אבינועם הרש....

נקה וסתום

  הטור אריה אקרמן לכבוד...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם