הכותל וההר - תחרות מעוותת

 3kotel

 

נדב שרגאי

ארכיאולוגית והיסטורית הכותל המערבי הוא קיר התמך המערבי של מתחם הר הבית, אבל הכותל המערבי הזה הוא גם קיר תמך רוחני, בעל קדושה עצמית משלו, שיונק ממה שמעליו – מקום המקדש

משהו לא טוב עובר בשנים האחרונות על חבורת נאמני הר הבית בדרך אל ההר. לצד מסירות אין קץ, דבקות במטרה, ומאבק כמעט סיזיפי מעוררי הערכה, הכותל המערבי סופג מפיהם מטר של 'עלבונות' ודברי זלזול. רבים מדי משוחרי ההר שמבקשים להרחיב את מעגליהם, עושים זאת תוך 'הנמכת קומתו' של הכותל המערבי. הם מתארים אותו כקיר תמך סתמי, חסר ייחוד אמתי וכמעט חסר ערך. חלק מהם קוראים בפומבי: "די לכותל". ראש מכון המקדש, הרב ישראל אריאל, אומר על הכותל שאינו אלא חלק משוק חנויות קדום. רב מכובד אחר מביע חשש שיום אחד הציבור ישכח את הר הבית ו"יקימו לנו אבן כעבה בכותל המערבי". הם ואחרים מדגישים את שידוע כבר שנים רבות: הכותל המערבי אינו כותלו המערבי של בית המקדש, אלא כותלו המערבי של מתחם הר הבית.
התחרות הבלתי נתפסת הזאת בין הכותל וההר על לבה של הציבוריות היהודית היא תחרות מעוותת. היא מעוותת את קדושתו של הכותל המערבי שאינו קיר אבנים סתמי. רחוק מאוד מכך. היא מעוותת גם את מאבקם של שוחרי הר הבית לשינוי המציאות המבישה בהר, שהרי הכותל, בפשטות - הגם שאינו כותלו של המקדש - הוא כותלו של מתחם הר הבית. משם נשאבת קדושתו.

יהודים שקיבלו עליהם לאורך הדורות את גזרת הרבנים ופסיקתם שלא לעלות להר הבית, באו להתפלל ליד הכותל המערבי מכיוון שהוא הקרוב ביותר למקומו המשוער של קודש הקודשים במערב הר הבית, מקומה של כיפת הסלע כיום. הקרבה הזו העניקה ומעניקה ביטוי מוחשי למושג 'שכינה במערב'. הביטוי הזה מעוגן בדברי חז"ל ובמדרשים בני 1,600 שנה ויותר אשר קבעו כי "מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי" (ובנוסחים אחדים: "מכותל מערבי של בית המקדש").
את הדיאלוג שלו עם הקב"ה ניהל העם היהודי לאורך דורות רבים למרגלות הכותל המערבי. מזה כ-600 שנה הוא עושה זאת באזור רחבת התפילה של היום (בעבר – 'סמטת הכותל'), לאחר שהתורכים הכירו בזכויות היהודים שם ולאחר שרעידת אדמה מוקדמת יותר פינתה דווקא את השטח הזה מבתי מגורים.

יהודים, עם זאת, התפללו גם לאורך חלקים אחרים של הכותל המערבי, שעליהם שעונים כיום בתי הרובע המוסלמי, כבר לפני אלף שנה ויותר.

המאבק על התפילה בכותל המערבי הגיע לשיאו במחצית הראשונה של המאה העשרים, כאשר המוסלמים חיללו אותו, הצעידו לאורכו בהמות וחמורים, שפכו עליו את גלליהם וטינפו וטימאו אותו בכוונת מכוון. המאבק התעצם עוד כאשר הבריטים הנהיגו בכותל את ה'סטטוס קוו' המרושע שלהם, ואסרו על היהודים להציב שם ספסלים ומחיצה או לתקוע בכותל בשופר.

יהודים הלכו לכלא אחרי שהשתתפו במאבק נגד ה'סטטוס קוו' הזה. הרב קוק אמר על הכותל באותם ימים שקדושתו עולה על קדושתם של כל בתי הכנסת בעולם. איתמר בן אב"י, בנו של מחיה השפה העברית, שבא ממקום אחר לחלוטין, פרסם ב-1928 את ספרו הנוקב והפולמוסי: 'שמע ישראל הכֹתל כתלנו הכֹתל אחד'; מילים שהפכו לקריאת הקרב של היישוב היהודי במאבק על הכותל. עכשיו, כמה דורות אחרי, באים אחדים מנאמני הר הבית וקוראים: 'די לכותל'?

אני עולה להר הבית, כותב על המתרחש שם, וחוקר אותו כבר שנים רבות. אני גם כואב את המציאות המבישה ששוררת בהר ומעריך עד בלי די את החבורה המסורה שמקדישה את חייה כדי לחולל שם שינוי; לטעת שם יתד יהודית, ובלבד שהדברים ייעשו כחוק. אבל מכאן ועד ביזויו של הכותל המערבי, כותלו של הר הבית – הדרך ארוכה.

מי שמבטל במחי יד ופה את הכותל, בימים של העדר מקדש, כאשר רוב הציבור בוחר שלא לעלות להר הבית ומסתפק בכותל, לא זו בלבד שהוא זורק אבנים לבאר שהעם היהודי שתה ועדיין שותה ממנה שנים כה ארוכות. הוא גם פוגע בדורות שהזילו דמעות ליד אותו כותל, זה שעמי העולם מכנים אותו ולא במקרה "כותל הדמעות". הכותל אינו רק קיר כיסופים דתי ולאומי. הוא הפך גם לכותל דמעות אישי. לא פחות משהיה הכותל רשות רבים, הוא היה גם רשות יחיד. כותל תקווה ותפילות ודמעות, לא רק לאומה כקיבוץ דתי ולאומי, אלא גם כתובת לכל פרט ופרט המרכיב אותה, מנער וזקן, אישה וגבר, עשיר ואביון.

מי שמשתלח בכותל דומה בעיניי למי שמנתץ מדרגות חיוניות שרק על גביהן אפשר להגיע לארמון רם ונישא; למי שמנתץ את הפרוזדור שמוביל לטרקלין. הפרופסור בוריס שץ, מייסדו של בית הספר לאמנות 'בצלאל', הגדיר פעם את היחס בין הכותל להר הבית כהבדל שבין אבא לבגד. שץ, שהופיע לפני ועדת החקירה הבריטית בעקבות סכסוך הכותל ומאורעות תרפ"ט, סיפר לחברי הוועדה כי בגדי אביו לא היו נחשבים בעיניו בחייו, אך לאחר שמת, כל מזכרת שנשארה ממנו, ובכלל זה בגדיו, הייתה קדושה בעינו. באופן דומה תיאר שץ גם את יחסו לכותל המערבי כ'שריד בית המקדש'.

*

זמנו של הר הבית עוד יגיע, וגם אנו כולנו עוד נגיע אליו. ממרחק הימים ובדברי הימים ייכתב מאבקם של רוב שוחרי ההר ונאמניו בימינו אנו, באותיות של זהב, אבל גם לבאי הכותל, לשוחריו ולנאמניו יהיה שמור שם מקום של כבוד. בלעדיהם – חייבים גם שוחרי ההר להבין - לא נגיע להר. הרוב המכריע של הציבור עדיין לא נמצא שם בהר הבית, לא נפשית ולא פיזית, ומי שפוסל את הכותל, פוסל בפועל גם את רוב הציבור שאינו עולה בהר אלא עומד בינתיים - רק בינתיים - למרגלותיו.

* נדב שרגאי, עיתונאי, סופר וחוקר ירושלים, הוא מחברו של הספר 'הכותל הנעלם', שיראה אור בהוצאת 'ספריית בית אל' בימים הקרובים. הספר עוסק בחלקים לא ידועים של הכותל המערבי ובקורותיהם. שרגאי גם חיבר בעבר שני ספרים על הר הבית: 'הר המריבה – המאבק על הר הבית' (כתר, 1995) ו'עלילת אל אקצא בסכנה – דיוקנו של שקר' (ספריית 'מעריב' והמרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, 2012).

תמונה: matson eric לע"מ



 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הערבה של פרופ' פאוץ'

  אבינועם הרש בטור לחג...

ה"מנטור" לעולם התורה

  ליאור לביא מתגעגע לרב...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם