פריצת דרך

 צילום: יח״צ

צילום: סטוק

  הרב יובל פרוינד

יש ימים שבהם אתה כל הזמן מאחר. חסרה לך חצי שעה מתחילת היום, בגלל חוסר תשומת לב בבוקר, ומאז אתה במרדף אחרי חצי השעה הזאת ובשרשרת של התנצלויות שרק הולכת ומסתבכת. כזה היה אחד הימים האחרונים שלי. לקראת סופו זמן האיחור גדל עוד יותר בגלל עוד כמה דקות אבודות בתחנת דלק, והלחץ גבר. חניתי בחיפזון בקריית שמונה. נעלתי את הרכב ורצתי לשיעור. לפרט אחד לא שמתי לב. הוא יפציע בתודעתי שלוש שעות אחר כך.

בעשר בלילה, בעודי מדדה לרכב ומפשפש במעשיי ובכיסיי, אני קולט שאין לי מפתח. אולי בתיק, ניסיתי להרגיע את עצמי אף שנורת החירום כבר נדלקה בראש. כשהגעתי לרכב קלטתי את המפתח בסוויץ' ואותי בחוץ מסתכל עליו. בדקתי את כל הדלתות והחלונות, ניסיתי דרך הבגאז'. שום דבר. סגור ומסוגר.

הרחוב היה די ריק. דמיינתי את הדרך הביתה בטרמפים. איך אני נתקע ליד צפת. הצטמררתי רק מהמחשבה. מה עושים? השגתי טלפון של מנעולן. לא ענה. כנראה סיים את היום. עמדתי נבוך ברחוב הנטוש והרגשתי בעצמי די נטוש. אחרי כמה ספקות של מבוכה הזעקתי שני סטודנטים שהיו בשיעור. הם הגיעו בזריזות. היא הורידה סרטון על פריצת רכב והוא התחיל לנסות כל מיני פטנטים עם חוט ברזל. בינתיים חנה לידנו אדון טובול מהבניין ליד. הוא הרגיש שמשהו לא בסדר וניסה לעזור בכל דרך אפשרית. הוא התקשר למשטרה ולשירותי הכבאות וההצלה. הם מצדם ענו לו שהם לא שירותי פריצה ואז אדון טובול עבר לתפילות בסגנון חופשי ולהרבה חום ואהבה.

בינתיים יוסי (הסטודנט) כבר הצליח להכניס לולאה מחוט ברזל לתוך הבגאז', וענבל (הסטודנטית) כיוונה אותו באופן מדויק לעבר ידית הפתיחה, ממש כמו תצפיתנית מנוסה. עשר דקות של כיוונון עדין, ועדיין לא הצלחנו. בכל זאת החבר'ה אופטימיים ואדון טובול ממשיך להתפלל ולעודד. בינתיים עוברי אורח מצטרפים לדקה, נותנים מילה טובה וממשיכים בדרכם. אני מנסה לשכנע את אדון טובול שכבר מאוחר וזה בסדר, אנחנו נסתדר, ושילך הביתה, אבל הוא לא מתרצה. עד שלא יהיה פתרון - הוא לא מסוגל ללכת לישון.

והנה סיור משטרתי שעבר באזור. השוטרת מורידה פנס מאסיבי והשוטר מצטרף ליוסי. אני לוקח לרגע צעד אחורה ומסתכל על הסיטואציה. עשר וחצי בלילה וכמעט מניין אנשים שרובם לא מכירים אותי ולא חייבים לי דבר מרוכזים עד כלות בלעזור לי. אחרי כמה דקות המאמץ המשותף נשא פרי. הקליק המיוחל נשמע ודלת הבגאז' נפתחה, ומשם הדרך סלולה לבטן הרכב ולמפתח המיוחל. כולם מחויכים מקצה לקצה. השוטרים מברכים ומתקפלים בזריזות. אדון טובול מסיים את התפילה בתודה והלל. ויוסי וענבל שקטים וצנועים מתחמקים מהתודה שלי ונוסעים.

בדרך הביתה חשבתי מה היה קורה אילו הייתי נכנע למבוכה ולא מתקשר ומבקש עזרה. חשבתי כמה פעמים נכנעתי למבוכה הזאת ונשארתי תקוע עם התסכול וחוסר האונים. פתאום קלטתי שהרבה מהחסרונות שלנו בחיים הם הזמנה לחיבוק ממישהו אחר, ואיך בגאוותי אני לפעמים מסתיר את פגמיי ומפסיד הרבה חיבוקים וגילויי אהבה מהזולת. מתחפר בצרותיי ולא נותן להשגחה האלוקית לעטוף אותי. זאת הייתה פריצה משמעותית, הרהרתי לעצמי,

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הציונות הדתית - איפה אתם?

  למה לא אכפת לנו...

לשמור משפטי צדקך

  לרב ארלה הראל נאבד...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם