דרושה: התלמידה המושלמת

 4 wanted

שיראל ללום

היא ישבה על הרצפה. הדמעות כבר הפסיקו לזלוג, הכלב שאומץ לפני חודשיים מתכרבל לצידה והיא מלטפת אותו בלי הבחנה. בתוך החדר הם מדברים, מתווכחים, מנסים להבין איזה בעיה יש בה, למה כל החברות שלה התקבלו לפחות לאולפנה אחת והיא לא.

היא שמעה לא. ועוד לא. ועוד אחד. בטח הציונים, היה לה משבר חברתי והם ירדו במחצית האחרונה. הרי לא משנה כמה היא חכמה, רשימת המספרים הזאת אומרת עליה הכול. היא נזכרת במורה מהחטיבה שהסבירה והרגיעה שלכל אולפנה יש אופי משלה וכל אחת תמצא את המקום שמתאים לה.

היא האמינה לה באמת ובתמים, אבל לכל האולפנות האלה יש אותו אופי. כולן מחפשות את אותו דגם של בחורה מושלמת. בוחנים את רמתה בשמירת מצוות, שנמדדת כמובן בשאלה החשובה מה מברכים על הקשת. מודדים את רמת התורניות: איפה למד אבא? במה הוא עובד? מסתכלים על החצאית, חבל שאי אפשר למדוד בסרגל.

ריאיון (תהיי את, והכול יהיה טוב). תעודה. דינמיקה קבוצתית. היא יוצאת. אחרי כל הבדיקות האלה הם בטח יראו את הלב הטוב, את הראש העמוק ואת האהבה הגדולה כלפי א-לוהי ישראל, עם ישראל וארץ האבות. מישהו חייב לראות, נכון?

הלו?

כן...

הודיעו לכמה חברות שלי שהחליטו לגבי הקבלה, כנראה שכחו לחזור אליי...

מה השם? אה, כן, רשום לי. מצטערים, בשבילך לא היה מקום... בהצלחה!

*

היא נכנסת לאולפנה, מושכת באי-נוחות את החצאית. שנים שלא נגעה בבגד הזה, הסגנון שלו כל כך לא משקף אותה, ולא רק החצאית, היא נזכרת איך כבר בכיתה ו' היא רבה עם אימא שלה שתיתן לה ללכת בשיער פזור. כמה שהיא אהבה את השיער שלה שאסוף כלפי מעלה בקוקס מרושל.

נו מילא, הצגה זו הצגה. ואימא שלה, שבאה איתה עד כאן הפעם, זורקת תזכורות אחרונות: חייכי הרבה ודברי בשקט, בלי להתחכם, בסדר?

היא שותקת, אין לה הרבה אפשרויות ואימא היקרה יודעת הכי טוב, לא נאיבית ומאמינה בשטויות כמו 'לכל אחת יש מקום, היא רק צריכה למצוא אותו'. גם היא כבר לא מאמינה. היא מחייכת חיוך חביב ומתוק שמביע המון מידות טובות, כמו כנות למשל.

הן נכנסות. כל החברות שלה כבר סגרו מקום, מזל שנותנים לה להתראיין מאוחר כל כך. היא קולטת מהר. הריאיון עובר חלק. היא לא מתחכמת, היא שקטה ומחייכת כמו שצריך.

הלו?

כן...

רצינו להודיע שהבת שלכם התקבלה. נשמח אם היא תבוא ללמוד אצלנו בשנה הבאה!

היא לא רוצה. היא לא באה ללמוד אצלם בשנה הבאה.

לממסד הדתי יש דגם של התלמידה האידיאלית. אולי יש הבדל סמלי בין האולפנות, אבל לא קשה לפצח שכל האולפנות האלה מחפשות את אותה אחת. דמיינו בראש את בת האולפנה המושלמת והאידיאלית. מצליחים? היא קיימת, אבל לא כיצור חי אלא כתמונה בראש של ממסד שלם

*

היא נכנסת בשער האולפנה. איזו אולפנה? מקבץ קרוונים. היא נכנסת לחדר המורות הקטן, הפשוט והריק. המזכירה נראית אישה טובה, ובפנים כבר מחכה לה אחת המורות לריאיון. הן מדברות, ולה כבר לא אכפת מהרושם. נושא השיחה מתגלגל מהיסטוריה לבית המקדש לעם ישראל, לא אכפת לה איך היא נשמעת, מה שא-לוהים יחליט היא איתו, מהשאר היא כבר התייאשה, זה הוא והיא עד הסוף.

מקסימום היא תלמד באולפנה ההיא.

*

היא בכיתה י"ב, עוברת בשביל המוכר בין הקרוונים, רואה חמשושיות עומדות עם מישהי לא מוכרת, חמשושית שלומדת באולפנה הגדולה המסננת והמובחרת שמתחת לאולפנה שלהם.

הבחורה פונה אליה, מסתכלת על החצאית שארוכה פי שניים משלה: תגידי, נכון שכולן אצלכם עושות יחידה אחת בכל מקצוע?

היא מחייכת חיוך ציני וגם החמשושיות סביבה. היא מרימה חמש אצבעות ואומרת בשקט: אני לומדת כאן ועוד מעט מסיימת. 5 יחידות אנגלית. 5 יחידות מתמטיקה. 5 יחידות פיזיקה.

היא הולכת משם, באמת שאין לה עניין להתעסק עם אנשים שחושבים שצדיקות מתבטאת באורך החצאית ולא ביחס לבני אדם, שחוכמה היא הציונים בתעודה ולא הכישרון להבין ולבחור נכון ושמבחני הקבלה לאולפנות באמת יודעים מי שווה ומי לא.

*

שנת לימודים חדשה מתחילה, ואיתה עוד הרבה 'היא'. יש לממסד הדתי דגם של התלמידה האידיאלית. אולי יש הבדל סמלי בין האולפנות, אבל לא קשה לפצח שכל האולפנות האלה מחפשות את אותה אחת. ואין מקום לכולן.

דמיינו בראש את בת האולפנה המושלמת והאידיאלית. מצליחים? היא קיימת, אבל לא כיצור חי אלא כתמונה בראש של ממסד שלם.

אז תסננו, תמיינו, תוציאו את הרצוי ואת המושלם מערמת טפסים שכל אחד מהם עולם ומלואו. אבל תנו חלופה אחת, תיכון אחד ש'היא' תוכל ללכת אליו בלי מסננת ובלי שיגידו לה שהיא לא שייכת.

ואם אני יכולה למסור דבר אחד למי שקיבלה היום עוד 'לא': דמעות מנקות את הלב, דחייה נותנת פתח לחשוב אחרת. ולהיות שונה פירושו להיות מישהי שבלעדיה העולם לא יכול להתקיים.

באולפנה ללא פנימייה שבה למדתי לא תיפתח השנה כיתה ט', לא כי אף אחת לא רצתה אלא כי האולפנה החליטה להיות מסננת קשוחה כמו כולן.

לחפש גאונים כל אחד יכול, אבל להסתכל בעיניים של ילדה בת 14 ולהגיד לה שאין לנו מקום בשבילה בכל פעם מחדש? איך כחברה אנחנו מסוגלים לעשות את זה?

הרי אמרו שלכל מקום יש אופי משלו ושכל אחת תמצא את המקום שלה.

שיראל ללום, בת 18, גרה ביישוב פסגות שבבנימין, עושה שירות לאומי בהעמקת יהדות, חברה בהנהגת נוער זהות

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
חירות מודרנית

  הטור של אבינועם הרש....

נקה וסתום

  הטור אריה אקרמן לכבוד...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם