הרב3

 wish 3

לומר לירושלים: הנני

על כיבוש ושחרור לאור שנת הארבעים

א.    טוב להודות ולא להתגאות

במבטי השטחי והעכשווי, נראה לי שהכול מובן מאליו. החיים, הקיום, הכישרונות, ההישגים. המחשבה כי כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה מצאה מקום במוחי ובאישיותי. והשקר הזה, כפיות הטובה הזאת, עשויים להתנקות ולהיתקן - לאורה של ירושלים.

באה שנת הארבעים לשחרור העיר, ומזכירה לנו ומחזירה אותנו אל איומי האויבים והפחד הגדול באייר התשכ"ז ואת השירים ששרו אז על האחרון שיוצא מהארץ – שיכבה את האור. ואז בבת אחת, מיום העצמאות התשכ"ז, השתנה הכול, התוכניות והדמיונות, כמו גם המשאלות וסדרי העדיפויות, זעו ונעו מקצה אל קצה, ומתוך השפל והפחד וההמתנה והגמגום, עברנו בחסדי ה' למתקפה רבתי מול חזיתות האויב הערבי בלבושיו השונים. כבשנו את הפחד ואת ההיסוסים, את השעבוד, את השעבוד לאמריקנים ולרוסים ולאירופים, והשתחררנו מתפיסת ה"חגביות". גילינו את עצמנו מחדש.

ב.     שתי קומות

חבלי ארץ עתיקים נגאלו במלחמת ששת הימים, ובשנת הארבעים הננו נקראים לחידוש ההבנה והלב בקשר העמוק ליהודה ובנימין, אפרים ושומרון, עזה והגולן, וליחס בינם לבין המישור התל-אביבי שנגאל במלחמת השחרור הראשונה.

שתי קומות הן לגאולת ישראל. הטבעית-קיומית וניסיה האלוקים במסירות נפשם של לוחמים ואזרחים. ומתוכה צומחת קומת הלב והרוח, קומת הזהות והתוכן, הנשמה שבתוך הגוף - קומתה של ירושלים. ואור חדש על ציון מתנגן בלבבות ומתברר במוחות, וכל חייה של מדינת ישראל עולים לקומה חדשה, הקשורה במהותה לראשונה. אמנם, רק ראשית צמיחתה היא גולמית ומורכבת המבקשת את זיהויה ובירורה ומשמעותה.

ג. סדקים בפריצת החומות

אלפיים שנות חורבן וגלות לא הכהו את הצימאון לגאולה ולא החריבו את הלב ואת הרוח. אבלי ציון באמת לקחו בכל הדורות אל ליבם את חורבנה של ירושלים, וגם בחייהם הפרטיים המשפחתיים והקהילתיים ידעו לציין באמת את חסרונה.

ודווקא הם המחכים לא רק לגאולתה של התורה אלא גם לגאולתם של ציון וירושלים, מלכות ה' בעולם, שמחו בענווה ובהכרת הטוב על כיבוש הארץ ושחרורה מיד זרים והקמת "מדינת ישראל", היא "יסוד כיסא ה' בעולם".

וגם בימי חושך, קושי, ייסורים, משברים נפשיים ורוחניים, צריך להעלות את האור הפנימי של גאולת ירושלים ולגלותו.

והנה, בשנת הארבעים מתברר עוד יותר כי הסדקים בחומות הברזל שחצצה בינינו לשמיים מאז החורבן, נבקעו, וקמעא קמעא הולכת גאולת ישראל ומתגדלת, עד ימינו, שבהם הרצון להגיע אל ההר ולפגוש את מרכזיותו הקדושה המבררת מהו האדם – באמת.

ו. לומר לירושלים – הנני

בשנת הארבעים, במאות מקומות במרחבי העם והארץ, נתייצב כולנו, צעירים ומבוגרים, נשים טף וגברים, דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים, ספרדים ואשכנזים – ברחובה של עיר ובמקומות ציבוריים, ונשמח בשמחת ירושלים.

שמחה של הכרת הטוב ולא כפירה בו, שמחה של שחרור מעול הדמיונות והסברות של אומות העולם, שמחה של כיבוש יצר הפחד והפירוד, שמחה על גבורת החלוציות הישראלית האמיתית, צימאון "למצוא את אור הנשמה. חסדי אבות לבני בניהם. להיות לעם לפני ה', שוכן בארץ חייו... מראש גובה זה של ראש צורים ושל מחשבות נאצלות, אשר כולו אומר כבוד ה' והדר גאונו, יוצא בכוח להגשים בגודל את כל חוסן ועוז לישראל ולארץ חמדתו".

וכאשר נחבר את ירושלים לכל המדינה ולכל הארץ, ברשות הרבים המקומות והמחוזות, נוכל לחבר גם את הכול אל ירושלים, ונעלה אליה – ובכל אלו, נרים את דגל ציון וירושלים מחדש, את דגל הנשמה והזהות היהודית-לאומית המתגלות מתוך הגוף והחומר, הטבע והבניין.

ונאמר לירושלים כפרטים וכציבור, כתנועות וכיחידים, כקהילות וכמשפחות, כמוסדות וכפעילים – הנני.

ונהפוך את ירושלים בשנת הארבעים התשס"ז ליום של פתיחות הלב, טהרת המידות, ישרות הדעות ומאמץ ותפילה להתמלא בעוצמה של פעולה עם א-ל לישועתו יתברך, עמו ונחלתו ועיר הקודש והמקדש.

אלישע וישליצקי, ירושלים

.

ברית הטוב – פורסם סמוך למבצע צוק איתן

הרב אלישע וישליצקי, גיליון 458

כל אחד הוא אור קטן - וכולנו יחדצוק איתן. אכן, בלי מירכאות. ללא מליצות. באין מחיצות. אלו הימים והשעות והשבועות, והטלטלות שעובר כל העם, ומתבררת זהותנו וזהותה האמיתית של מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו.

צוק הוא סלע, חזק, יציב, נטוע על הקרקע. איתן ממש. אך בתוך תוכו, רגישות, אכפתיות, מים חיים.

נולדנו מכוח בחירה אלוקית דרך אימותינו ואבותינו בכור היתוך במצרים. מחד גיסא, "ועבדום ועינו אותם..." (בראשית ט"ו), ומאידך גיסא, "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" (שמות א').

כי היחד שלנו, אלוקי הוא, "עם הנצח" ("שמירת הלשון", שער התבונה ג'-ז').

נשמה לאומית היא האחת האלוקית המחיה את כולנו, כל גוונינו ומחנותינו וזרמינו וקבוצותינו ומגזרינו.

"ביישנים, רחמנים, גומלי חסדים" הם ישראל – ומשום כך כל חלל הוא קורבן ציבור המטלטל את כולנו. אבל לא ממקום של חולשה, לא בהתבכיינות, אלא כמו צוק איתן - יציבות עם רגישות שחלק מהותי ממנה קשור לשליחותנו המוסרית בתוכנו ובעולם כולו.

השכבה היצוקה הראשונה של הבטון המוסרי היהודי נמצאת במקום ההגנה על אזרחי המדינה, עמך בית ישראל.

ברית כרותה בימים אלה במיוחד בין העורף והחזית, בין כלל הציבור לצה"ל, בסדיר, בקבע ובמילואים.

עם אחד. ברית שמולידה כוחות מעל לטבע האנושי הצר.

בלי מירכאות, ללא מליצות, באין מחיצות.

הרוח האיתנה בעורף היא סם חיים לחיילינו ולמפקדינו ולמקבלי ההחלטות, והנחישות והדבקות במשימה הציונית המוסרית של צה"ל מחיה את האזרחים.

באמת יחד.

והמרכיב הצומח מהשורות האחרונות קשור לעומק השליחות המוסרית של העם וארצו ומדינתו.

לא בכדי נקראים "מגִני ארץ קודשנו" (תפילה לשלום המדינה) "מערכות אלוקים חיים" (שמואל א' י"ז), ולא בכדי נקראת כנסת ישראל צדק (על פי הזוהר הקדוש, ישעיהו א', אורות ישראל א').

מלחמתם של ישראל נגד חמאס מלחמה מוסרית היא של טהרה נגד טומאה, צדק נגד רשע, רחמים מול אכזריות.

אין בנו חמלה, שהיא פקפוק מוסרי חלילה (מלבי"ם שמואל א' ט"ו), אך איננו צמאי דם, ולא ששים לפגוע במישהו. מרחמים ורגישים אנחנו אך בשום אופן לא חומלים ולא מחלישים את הצידוק המוסרי המוחלט של המלחמה.

זהו המאפיין הקיומי והחיוני של ישראל, להיות עם מוסרי וחופשי בארצנו (שמות י"ט). בעצם העם היחיד והמדינה היחידה המוכנים להיות שליחי העולם בקרב נגד הטרור.

וכאבנו על הנופלים בקרב מהול ומשולב באמת בגבורתנו.

גבורת הלוחמים והאזרחים יחד, גבורת הדרום, פתיחות הלב בתל אביב להבנת גודל התקופה, גבורת הנשים והילדים והאימהות והאבות והילדים. גבורת הממשלה והעומד בראשה.

אולי בא יומן של נבואות צפניה (ב') וזכריה (ט') שהעיר עזה תספוג את המכות הראויות לה, ותהיה סוף סוף עיר משלנו, כמו קודמותיה שהיו פלישתיות - אשדוד, אשקלון, גת ועקרון.

ציר הכיסופים בגוש קטיף הוא ציר של געגועים ומסירות אין קץ שנבנה בדמים, "בדמייך חיי" (יחזקאל ט"ז), וזוהי המלחמה שבה מכים באויב בגלל רשעותו ואכזריותו.

זו מלחמה לאומית ומוסרית, הנבנית בצמיחה ובהדרגה מתוך מה שלא תכנַנו ולא יזמנו, אך מסובב הסיבות מתגלה בנִסיו ובהשגחתו ודוחף את כולנו אל הקרב הגדול של "עזרת ישראל מיד צר" (רמב"ם הל' מלכים פרק ו').

מכוח נשמתנו פנימה יודעות הנפש והרוח את התעצומות הנדרשות, וללא מורא וללא עצלות וללא מרירות, ללא עייפות וללא עצבות, ממלא כל אחת ואחד מכלל ישראל את התפקיד להיות אור משמעותי, וגם אם הוא קטן - הרי שכולנו יחד צוק איתן.

חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו (שמואל ב' י').

 

פורים לנו, שכח את הכול? – נצח ישראל לא ישקר / הרב אלישע וישליצקי

פורסם סמוך לרצח משפחת פוגל הי"ד, גיליון 293, אדר א' תשע"א

א.      לזכור

בין שני חלקי הכותרת, תהום פעורה. עם הנצח חותר אל האמת, ולכן אינו יכול לשכוח הכול, ואף מצווה הוא על ידי אלוקי מערכות ישראל, לזכור ולא לשכוח. והשנה, תשע"א - בעצם בשנים האחרונות - חודש אדר שני קשה מנשוא. רק לפני כמה ימים קברנו את מתינו ואיך נשמח בפורים הקרב ובא?! ומה עלינו לחשוב ולהרגיש בשבת הקרובה שכל כולה "שבת זכור"?

ב.      לחתור אל האמת

הדור שלנו צמא וזקוק לא להתקטן בגובה הנמוך של "שני כתובים המכחישים זה את זה" אלא להמריא אל מרומי "הכתוב השלישי". זהו הכתוב אשר אינו מכריע מי צודק, שהרי "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", אלא "מכריע ביניהם", כלומר מחבר את שני הכתובים כראוי ויוצר מהכול תמונה כוללת משיבת נפש. חיפוש הכיתוב השלישי יהיה מתוך ענווה, מתוך הרמת העיניים לגובה של הקודש – ולא ברצון להוריד את הקודש לגובה העיניים שלנו.

אשר על כן, אפשר להציב את הזיכרון במישור אחד פנימי, ואת השִכחה במישור השני, החיצוני.

כי את העוולות של עמלק אי אפשר לשכוח ואסור לשכוח, את נוכחותה הזמנית של רשעות ואכזריות שורשית אין לטשטש. אדרבה, מצוות מחיית עמלק מוגדרת על ידי נביא אמת, שליח אל כלל ישראל, "לך והחרמת את החטאים את עמלק". כלומר – שליחות מוסרית ממדרגה עליונה, כוללת, מוחלטת, אלוקית, ממש כמו זעקת האח האוהב יוחאי בן-ישי בהלוויה הנוראה של אחותו רותי וגיסו הרב אהוד וילדיהם יואב, אלעד והדס הי"ד: "מוסר אלוקי", כך חדרה קריאתו הנוקבת אל המוח, אל הלב, וממש כמו שאמרה הנבואה "לא תחמול", כלומר אל תערער בשכלך על הצידוק המוסרי של מלאכת הקודש בביעור הרשע והאכזריות מן העולם.

ג.        מוסר אנושי – כלי חלקי

ודווקא משום השליחות והמוסריות הזאת לא אסרה הנבואה לרחם, להרגיש כאב על אובדן חיים שלא תוקנו; אדרבה, אם רצוננו שלא ייכרת מאיתנו שורש הרחמים, ולא תקנה האכזריות מקום קבוע בנפשותינו חלילה, עלינו לרצות ולחפוץ לקבל את ברכת ה' המחזיר את הרחמים לנפש – "ונתן לך רחמים וריחמך".

הנה כי כן, בעל הענווה משמש כלי לקלוט את המוסר האלוקי המוחלט, מתוך הרגישות המוסרית הבסיסית שאינה נשארת נעולה וחתומה באופקיה הצרים, וגם היא מקורה בצלם אלוקים אשר מבריא ומחיה את הנשמה.

אבל מי שמתגאה לחצוץ בין המוסר האלוקי לזה החלקי האנושי, והופך את הרגש לקנה מידה שכלי ומערבב ביניהם, עליו נאמר – "כל המרחם על אכזרים סופו להתאכזר לרחמנים". אשר על כן, השוכח את החיוב המוסרי להילחם ברשע ובאכזריות, כמוהו כמתעלם מהמוסריות אף שמחשיב עצמו – ואולי גם נחשב בעיני אחרים – רגיש ולוחם על המוסריות.

ובעינינו ראינו ועל בשרנו חשנו עד היכן מגיעה המשוואה הנ"ל, ועד היכן מידרדר מוסר חלקי סובייקטיבי בצביעותו ובחד-צדדיותו.

ד.       נצח ישראל

במגילת אסתר משמשת מלחמת עמלק שורש מוסרי אלוקי לכל הקורה אותנו, הן בסכנת השמד, ע"י חיבור נורא בין טומאת עמלק לבין השלטון הפרסי, והן בהבהרת גודל השליחות האלוקית-ישראלית, להילחם בהמן העמלקי ולנצחו ולהכניעו ולא להחריש ולא להמתין ל"עיתוי" אחר ולא להחמיץ את הבנת המשימה של ה"רווח" ולהסתפק רק ב"הצלה".

אין אנחנו מנהלים מלחמה קטנונית כוחנית אגואיסטית, אלא "בביזה לא שלחו את ידם".

ורק מתוך רוח הקודש של מרדכי היהודי ושל אסתר המלכה יודעת הנפש הציבורית והפרטית גם יחד להיכנס למהלך המסירות עד כדי "כאשר אבדתי, אבדתי".

ורק את העמלקים – אלו שהכינו מראש את כלי הנשק בהיוודע דבר האיגרות הראשונות, רק אותם אנו הורגים, לקראת הימים שבהם "ונוח מאויביהם".

ומכיוון שאיננו צדיקים יותר מבוראנו אלא נאמנים למי שאמר והיה העולם שהוא הכתובת העליונה והבלעדית לקביעת קנה המידה המוסרי, לכן ממלאים כולנו בתוך כלל ישראל את חובותינו לזכור ולהילחם על הצלת העם והעולם והאנושות כולה, מעמלק ומקליפותיו. לפיכך ימי הפורים לא יישכחו, והימים נזכרים ונעשים כחלק מהותי מבניין הנפש לדורותיה בפרט ובכלל גם יחד.

ה.      לשלם מחיר – ולשמוח

אם אכן שמחתנו באה ממקום מוסרי טהור ולא מגאווה ודורסנות לשמה, אז מחויבת היא דווקא לעת הזאת. אין בשמחה הוללות וקלות דעת. אין בה שכחת הכאב והאובדן במחיר הכבד של מלחמות ישראל נגד עמלק וענפיו וקליפותיו.

לא מזמינים אנחנו חלילה את המחיר הנורא, לא שואפים אליו ולא מקילים בו ראש, ליבנו ודעתנו קשורים ומחוברים לדמויות הנופלים ולמשפחותיהם.

אבל אם אלוקי ישראל מעמידנו בניסיונות, בחבלי משיח – לא נירתע, לא ניחלש, לא ניסוג, לא תיפול רוחנו. בשמחת המצווה האמתית שבה אין אנוכיות, גם לא רוחנית – יש מקום לצער ולכאב, אך אין מקום לעצב. אין אנו מדלגים על הכאב, אך לא נותנים לו להשתלט עלינו.

שמחת פורים תשע"א תיזכר לעד - כיצד עם הנצח למוד הקרבות וצרוב הייסורים מתרומם ונפתח לקבל את הנחמה האלוקית, להתחמש בתקווה, לקבל כוחות גדולים ולהמשיך ביתר שאת במעלה ההר.

ריקודינו השנה יהיו עם בכי, עם דמעות של כאב, אך גם עם דמעות של חוזק ונקמה אמיתית של המשך צמיחת גאולתנו.

ו.        לשכוח את הפירודים

במהלך החתירה אל האמת, הזיכרון המהותי הוא בניין הנפש, ודווקא משום כך חייבת לבוא גם השִכחה, זו אשר אינה משתעבדת לקליפות החיצוניות. כי עמלק בחבלי משיח מזנב בנו ע"י מידות מקולקלות. גם את הפילוגים והפירודים צריך לשכוח, כי עובדת היותנו מגוונים, שונים במידות, באופי, בדעות, בתפיסות ובהדגשים – היא חלק מבריאותנו ומטבעיותנו. אבל למה אפול לפח הקטנות ואשנא ואקטרג ואשאר עם משקעים אישיים? למה לא אשכח את החיצוניות המפצלת והמנוונת? למה אערבב בין בירור נוקב לבין פסילה אישית?

הרי עמלק, כולל אויבינו לעת הזאת – מזכיר לנו בכאבנו כי "אב אחד לכולנו", כי נשמת ישראל האחת היא שורש חיינו. ממש כמו נשמה אחת וגופים מחולקים.

על כן, בשמחת פורים האמיתית מסתלקים כל הגינויים ומתעלים מעל כל העצומות והמכתבים, ומקבלים את התורה מחדש.

וזהו "הדר קיבלוה" – מתוך "ויחן שם ישראל" – "כאיש אחד בלב אחד".

ז.        נתרומם יחד

וכך כתב מרן הראי"ה בחודשיו האחרונים, כמו צוואה למי שימשיך את דרכו בלי עיסוק מיותר בשאלה "מי ימשיך", בלי להשתעבד למושגי הקו והגב, בלי להיתקע במחיצות אישיות ומלאכותיות: "אנחנו חושבים בחובנו על דבר ניצחונות פעוטים של כיתה כלפי כיתה, של מפלגה כלפי מפלגה, גם אז אנו מנוגעים בעקשנות לקחת את הטפל ולזרוק את העיקר..." ומה גורמת הקטנות הזאת? "אנו שוכחים את סוד הגבורה והתפארת העליונה המעטרת אותנו בתוכיות נשמתנו ותובעת ממנו את עלבונה ומרעישה את כל יסודי עולם".

ומהי "האורה והשמחה" הנתבעות מאתינו, מכולנו?

"כדי להחיש את גאולתנו השלמה, אשר רק על ידה יראו כל אפסי ארץ את ישועת אלוקינו".

אכן, ביטויים אחרונים אלה, של לוחם מלחמות ה' דוד מלך ישראל ושל ישעיהו הנביא, שייכים גם לתחושת פורים באמת והתקיימו בימי אסתר המלכה ומרדכי היהודי. והנבואות שנמשכו לדורות נכתבו, וכאז כן עתה, רואים כל ישראל מתוך ענווה אמיתית – של תחושת אפסיות מצידנו – את ישועת ה', את צמיחת הכוחות והמשימות, את התחדשות השליחות של הגבורה, את השותפות מלמטה על ידי "אתערותא דלתתא" שכל כך נחוצה היום.

ראויים כל ישראל להיות כלים שונים ומגוונים החותרים יחד להיפגש עם צניעות אסתר וגבורתה, ועם תכלת מרדכי, ולהילחם יחד מתוך טהרה ועוצמה בכל הפירודים, הלחצים והרפיונות מבפנים ובכל האויבים מבחוץ, ויתקיים בנו ועל ידינו בעזרת צור ישראל וגואלו ובמסירותנו ובשמחתנו – "תשועתם היית לנצח ותקוותם בכל דור ודור". וממשיך מרן הראי"ה: "נכריז על כוחו של ישראל המאוחד והמאחד את כל עם ה' לכל פלגיו שהוא הסוד של יהדות הנצח ועל ידו נתרומם ונתנשא מעל כל המכשולים אשר בדרך תחייתנו הלאומית".

כאב מצרף וכיסופי הצמיחה

הרב אלישע וישליצקי

נכתב בשעות שלפני הלוויית מרן הגר"ע יוסף זצ"ל

כאב על גודל

מה נשאר לקטן כמוני בשעות קשות אלה לחוש ולבטא. מי כמוני, ללא גודל, יכול בכלל לעכל מהו גודל. אבל הכאב על פטירת מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, במיוחד לפני ההלוויה, הוא כאב צורב. מתחברות הדמעות של התפילות לרפואה שלמה עם הדמעות על ההסתלקות, על האבל, על הגודל שהלך מאיתנו.

אין זה קשור לדעה, לאורח חיים, לתפיסת עולם. הרצון להשתתף בצער השכינה על הסתלקותם של תלמידי חכמים כשרים, מצדיקי הדור, הוא בנפש פנימה, בטבעיות.

עדיף לא להיות מאלו שאינם בוכים בגלל כל מיני חשבונות. ישנם רגעים, רגעי אמת טהורים, שאין מקום כלל להתחשבנות, אלא יש רק לפנות את הלב ואת הדעת, להצטער באמת על אובדן הגדלות.

מסירות נפש על ישראל ותורתם

בשעות האלה מתחדדת דמותו של הגר"ע יוסף זצ"ל, במסירות נפשו על הפצת תורה בישראל. גדלות לא רק לעצמו, לא רק בתיבה, לא רק בהצלת עצמי וסביבתי, כפי שראינו בפרשת נח, אלא לפנות אל הדור כולו ולקרוא בשם ה' בכל מקום, כהולך באמת בדרכו של אברהם אבינו, בהתקרבנו לפרשת לך לך.

הנשיאה בעול עם הציבור וההקשבה האמיתית לצימאונם של ישראל לדבר ה', זוהי נחלת עבדי ה', שלא רק קוראים ותובעים "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיהו נ"ה, הפטרת נח המקורית) אלא שמים לב וכתף עם הציבור, ומוסרים את הנפש להרוות את הצימאון.

תיקון חברתי-נפשי

כשם שהפסוקים מעידים על אבותינו ואימותינו בעשייתם את הנפש, ובהיותם שליחים לגאול את האדם הפרטי והכללי מכבלי הנמיכות והשפלות, כך גדול אמיתי בישראל, הרואה את עדתו בדימוי עצמי נמוך ובתחושות של קיפוח והסתה לשוליים, ואז מתגלה כרועה של עדתו, מציל וזוקף קומתם ומתאמץ לשפר את מצבם ולהחזיר את עטרתם לראשם.

הזיהוי של פערים חברתיים כאתגר תורני הדורש פיצוח ותיקון, אף הוא מגדלותה של תורה (אור החיים הקדוש, דברים ט"ו "מאחד אחיך").

זוהי המוכנות לעמוד בטהרה בראש המחנה, ולאסוף הנידחים ולקבץ המפוזרים, ולתת תחושה אמיתית של קשר לשטח וחיים למענו.

גיבוי ממלכתי-ציבורי

תורת אמת אינה יראה מללכת, בלי מירכאות ובלי מסגרות מלאכותיות, בדרכם של בעלי "כוח דהיתרא עדיף" (מסכת חולין נ"ח). אבל לא להסתפק בכך, בפסיקה הנוגעת לבודדים, לפרטים ולמשפחות, אלא לקחת אחריות במובן הלאומי-הציבורי ולעמוד כחומה בצורה על האפשרות להמשיך את היתר המכירה בשמיטה, ועל גיור כהלכה במערכת הצבאית, כחלק מהבנה גדולה של תורה גדולה שאינה מסתפקת באני הרוחני השומר על עצמו, אלא שואלת את עצמה כיצד לדאוג לאומה כולה.

אמנם לא תמיד יקבלו גדולים כאלה מחמאות, אבל במבחנם על האומץ והמסירות הם עומדים בגדלותם לא פחות מחריפותם ובקיאותם והתמדתם וזיכרונם הנפלאים.

מסורת הדורות

הכאב על הגודל שאבד צמוד וסמוך לתחושה של אמת גדולה הממשיכה דרכה במסורת הדורות. כל הרוחות השונות מפנים ומחוץ אינן מזיזות מסורת זאת, אינן יכולות לכופף רצף אמיתי הן בצד המשפחתי, בנים ובני בנים, והן בצד החינוכי-ישיבתי, הן בספרים והן בכל מערכת השיעורים.

לקבל ולמסור, והגדול באמת המבין שכל כוחו מיניקה זאת ומנתינה זאת, ממשיך בכך ביתר שאת ומשאיר רישומו בנפשות, בנאמנות כזאת שאינה מתאדה ואינה נשחקת. כך לימדתנו המשנה בראשית פרקי אבות וממשיכה בכך אם האמור ומתואר ומכוון בתורתנו בשבתות אלה.

הנשארים עיניהם כלות

כך מתארים חז"ל בסנהדרין (דף צ"ז) את הסתלקותם של גדולי הדור, ב"דור שבן דוד בא בו". גם זה חלק מ"האני אשביר ולא אוליד?!" שקראנו בשבת ראש חודש, בהפטרה.

במשבר הקשה הזאת צריך להיות חשבון אמיתי של הנשארים, לאן להרים את העיניים הכלות - האם חלילה לנפילה, לדיכאון, לעצב המכניע, או אדרבה לכיסופי אמת, להתחבר אל הגודל ולהמשיכו בממשות החיים.

אם הייתי תלמידו של הרב, או משומעי לקחו, או מההולכים עם מפלגתו, הייתי צריך עכשיו להכריע באמת. האם אמשיך בקטנותי, בחשבונותיי, בעסקנותי, בקטרוגי, או אדרבה, אנסה לחתור, לדבוק בגודל באמת. כלומר, ללמוד מתורתו של הרב, ממידותיו, ממסירותו, ממוסריותו, מאהבתו לישראל ולתורתם.

אם אחליט עכשיו – לא עוד מידות מקולקלות, לא עוד קטנות, לא עוד אווירה עכורה, לא עוד כתתיות ועדתיות, לא עוד שנאת חינם ואלימות – או אז באמת הנני מנציח את זכרו האמיתי של הרב, ומוסיף באמת לעילוי נשמתו הטהורה.

תורת ארץ ישראל

אם נדמה היה לי שהרחקתי לכת בחמשת הסעיפים הראשונים, הרי שבא השישי ובו התחיל בירור נוקב שאין בו כל דילוג או טשטוש, והוא גם מכין את הפרק הזה, השביעי.

מי שתורתו אמת ומידותיו ישרות, יכול לכאוב באמת אובדן של גודל, ודווקא משום כך חובתו בעולמו להמשיך את הבירור על הדרך, הגישה, השיטה, התפיסה.

אין זה סוד, במיוחד בשנתיים האחרונות, שסביב מהותם של התורה, העם, הארץ, המדינה ועבודות ה' בכלל – יש הבדלים, יש ניגודים ויש מחלוקות. אבל סעיפי הכאב והאבל הם מעל לכל המחלוקות.

ומאידך גיסא אין בשום אופן דילוג על הצורך העמוק בהצמחת תורת ארץ ישראל הגואלת.

אולי דווקא בעת הזאת יש תחושה חדה של צימאון לגדול, להעמיק, להתיישר, ללמוד וללמד מהי באמת המסירות לדבר ה' ומהי הנהגת הציבור הנצרכת כיום לכלל ישראל.

כל איש ואישה, כל נער ונערה, בכל גיל, בכל מעמד, בכל תפקיד, מצווים לעניות דעתי לבכות את השרפה ששרף ה' בהסתלקותו של גדול בתורה, בכלל ובדורנו. ודווקא משום כך, בתקופת ראשית צמיחת גאולתנו, אסור להיחלש בהבנת דרכה של הציונות הדתית וערכה, וגדלות בתורה ציונית היא יותר ויותר נוכחת וצומחת ועלינו להשקיע בכך. ובאותו מהלך, המסירות למען ארץ ישראל צריכה להתפתח עוד יותר ולתקן את העבר ולעמוד מול חטא המרגלים לגלגוליו השונים ולהילחם בו ("קול התור" פרק ה').

אולי פחות חיצים כלפי הזולת ויותר תביעה מעצמי. אולי פחות ביקורת וניכור ויותר פיתוח תורני באמת של נשמתה של גאולת ישראל. לא עת התחשבנות אלא עת הסתערות, וממש תחושת "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו".

כל הסוגיות, המדיניות, הלאומיות, הביטחוניות, המוסרית, החברתיות, הנפשיות, כולן אמורות לינוק ממעייני הישועה לפי נבואת ישעיהו (י"ב), ופירושה בדברי חז"ל: "ותקבלון אולפן חדתא מבחירי צדיקיא". אולי בדור של חבלי משיח הולך ומתחדד דווקא תפקידם של עמך ישראל, של הכלל על כל גווניו ויובליו, והעצמת הייחודיות והיחד ללא סתירה ביניהם.

והבית השלישי בעזרת ה' ייבנה בדורנו, דור של אהבת חינם, כדברי מרן החיד"א ובעקבותיו מרן הראי"ה קוק.

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
ועתה הייתי לשני מחנות

  מאמר מאת אדם פז

בר יוחאי אשריך

  הרב חגי לונדין מפצח...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם