הצעה לסדר: גירוש מחבלים

ss6 ohayon avi laam D510-024 

 



גירוש מחבלים יכול להיות יעיל להרתעת הטרור, ושימוש בצעד הזה נעשה בעבר בהכשר בג"ץ אפילו בתקופת רבין. כשמדברים על פגיעה במשפחות מחבלים – הדיון צריך להיפתח מחדש ולבחון את הצדדים המוסריים והחוקיים שלו


גלעד ויס


לאחרונה הוגשה הצעת חוק שתאפשר גירוש משפחות מחבלים. הצעת החוק נהנית מתמיכה רחבה בקואליציה ואף בחלק מסיעות האופוזיציה. אולם לאחרונה פורסם שהיועץ המשפטי לממשלה הודיע שגירוש משפחות מחבלים נוגד את הדין הישראלי והבינלאומי ולכן אסור לנקוט צעד כזה. כלי הגירוש נידון כבר בעבר במערכות המשפט בישראל, אולם אז נעשה בו שימוש כנגד המחבלים עצמם. כל הסוברים שבג"ץ הוא סניף של מרצ, מוטב שיכירו כמה מפסקי הדין שהוציא בנושא. אולם הרחבת הענישה הזאת למשפחות מחבלים עשויה באמת להיות מורכבת יותר.
המסמך הראשון שרצה לאסור על גירוש אוכלוסייה הוא טיוטת טוקיו שהוגשה כבר בשנת 1934 בוועידה הבינלאומית של הצלב האדום; אולם הדין הבינלאומי היום נשען על אמנת ז'נבה הרביעית שנכתבה בשנת 1949 לאחר זוועות מלחמת העולם השנייה. דיני המלחמה והכיבוש המופיעים באמנות ז'נבה נובעים באופן ישיר מאירועי מלחמת העולם ולאורם יש להבין את כוונת המנסחים.


על פי אמנת ז'נבה הרביעית, חל איסור על מדינה כובשת לגרש יחידים או המונים מהשטח הכבוש אל שטח המדינה הכובשת או לכל מדינה אחרת, מבלי להתחשב כלל במניע לגירוש. הדיון אם יהודה ושומרון נחשבים שטח כבוש על פי הדין הבינלאומי אינם רלוונטיים כרגע. עמדתה הרשמית של ישראל היא שאינה מחויבת לדיני הכיבוש מכיוון שכיבוש הוא ממדינה אחרת ואילו ירדן ויתרה על זכויותיה בשטח. במקביל החליטה ישראל לקבל על עצמה את הדין ההומניטרי המובא באמנה זו.


הדין הבינלאומי יכול לחייב את ישראל בשני אופנים עיקריים: אם מדובר באמנה, לא די שהמדינה מאשררת את האמנה אלא היא צריכה גם להחיל אותה בדין הישראלי. כל עוד לא עשתה זאת, האמנה אינה מחייבת בחוק הישראלי. הדרך השנייה היא כאשר הדין הוא "מנהגי" ולא "הסכמי", כלומר זו נורמה שרוב העולם נוהג בה או מצהיר שהיא הנורמה שצריכה להיות, וככזו היא מחייבת את כל מדינות העולם באופן אוטומטי. באשר לדין הישראלי, גירוש ערבים אל מחוץ למדינה נעשה על בסיס תקנות ההגנה לשעת חירום משנת 1945. בשנת 1979 בוטלו התקנות בתוך גבולות הקו הירוק ונותרו בתוקף ביהודה, שומרון ועזה.


בשנת 1980 רצחו מחבלים ערבים שישה מתפללים יהודים ששבו מתפילה במערת המכפלה. בשל כך קיבלו כמה ערבים מיהודה ושומרון צווי גירוש ללבנון. שלושה מהמיועדים לגירוש עתרו לבג"ץ על כך שלא הותר להם לפנות לוועדה המייעצת, שתפקידה לדון בהתנגדויות לצווי גירוש. שלושת העותרים לא היו אנשים פשוטים כי אם ראש עיריית חברון, ראש עיריית חלחול ואימאם של מסגד שהיה גם השופט השרעי הראשי של חברון. לאחר עתירתם הותר להם לפנות לוועדה, וזו המליצה להשאיר את צווי הגירוש על כנם. משכך – עתרו בשנית לבג"ץ. על פי הדין הישראלי שעוד ירשנו מהבריטים – מותר לגרש. לעומת זאת, אמנת ז'נבה הרביעית אוסרת לגרש יחידים או המונים משטח כבוש, יהיה המניע אשר יהיה. נשיא בית המשפט העליון דאז, השופט משה לנדוי, כתב את דעת הרוב ופסק כי הסעיף באמנת ז'נבה העוסק בגירוש איננו מנהגי, כלומר איננו נורמה שכל העולם נוהג בה, ולפיכך איננו מחייב באופן אוטומטי. מכיוון שמדינת ישראל גם לא הכניסה את הסעיף לחוק הישראלי – צווי הגירוש אינם מפרים את המשפט הפנימי או הבינלאומי והם נשארים בתוקף.


כשבג"ץ התעלם מהדין הבינלאומי


בשנת 1987, במהלך האינתיפאדה הראשונה, אלוף פיקוד המרכז מקבל תיק עבה מהשב"כ על כמה פעילי טרור, ומבקש לגרש אותם כאקט מנהלי כחלק מהמאבק בטרור. בהרכב של חמישה שופטים, השופט מאיר שמגר כותב את דעת הרוב – לדחות את העתירה. מעבר לנימוקים המשפטיים שהוצגו כבר בפסק הדין הקודם, הוסיפו השופטים את הנימוק הבא: ניתן לראות בבירור כי מנסחי האמנה התכוונו לגירושים שנעשו במהלך מלחמת העולם השנייה, שבה צבאות כובשים גירשו אוכלוסיות שלמות ממדינתן, או העבירו אותן למחנות בשטח המדינה הכובשת או בשטחים אחרים. אין שום רמז בהם לאסור על גירוש מחבלים או סוכני אויב שגירושם נועד להגנה על האוכלוסייה האזרחית שעליה מופקד השלטון הצבאי. מטרת האמנה היא להגן על האוכלוסייה האזרחית בשטח הכבוש שהפכה לקרבן מרכזי של המלחמה המודרנית, ומחבלים שפוגעים באוכלוסייה אזרחית אינם אלה שהאמנה מנסה להגן עליהם.


חמש שנים לאחר מכן, בג"ץ הלך צעד נוסף קדימה. בשנת 1992 הלכו וגברו פיגועי הטרור וראש הממשלה דאז יצחק רבין החליט למוטט את התשתית של חמאס והג'יהאד האסלאמי, והורה 'לשלוף' 415 פעילי טרור מרכזיים ביו"ש ובעזה ולגרש אותם ללבנון. המפקד הצבאי מוציא צווי גירוש קולקטיביים, ולפיהם מי שיוכח לגביו כך וכך יגורש לכמה שנים. אם לפני חמש שנים יכלו השופטים לומר שהאמנה הבינלאומית מתייחסת לגירושים המוניים ולא למספר פעילי טרור בודדים, הרי ש-415 אנשים זה כבר מספר רב של אנשים וצווים קולקטיביים לא יכולים להיחשב פעולה מול יחידים.


האגודה לזכויות האזרח פונה לשופט תורן בבג"ץ כדי להגיש לו את העתירה, ובג"ץ מתכנס בבהילות בחמש לפנות בוקר. פרקליטת המדינה, דורית ביניש, מסרבת לייצג את המדינה לפני בג"ץ מכיוון שלדעתה זוהי פעולה בלתי חוקית בעליל שאי אפשר להגן עליה בפני בית המשפט. המדינה שולחת עורכי דין אחרים, ובחזית הטוענים עומד באופן חריג מאוד סגן הרמטכ"ל אהוד ברק. בג"ץ מרגיש מצוקה כפולה, מצד אחד אמנת ז'נבה אוסרת גירוש המוני, ומצד שני לפי הדין הישראלי לפני שפוגעים באדם פגיעה אנושה חייבים לתת לו זכות שימוע. עוד באותו יום יוצא פסק דין שלפיו בגלל הנסיבות החריגות אפשר לדחות את זכות השימוע עד לאחר ביצוע הגירוש (ובכך למעשה מרוקן אותו מתוכן). ומה עושה בג"ץ עם הדין הבינלאומי? מתעלם. השופטים לא מזכירים את אמנת ז'נבה הרביעית או את דיני הכיבוש אלא דנים בזכות השימוע רק לפי הדין הישראלי. האירוע הזה ספג ביקורת רבה מאוד בזירה הבינלאומית, ומאז לא מבוצעים יותר גירושים אל מדינה אחרת.

"איש בחטאו יומת"


כל האמור לעיל הוא לגבי המחבלים עצמם, אולם היום מדובר על גירוש משפחות המחבלים. פעולה כזאת בעייתית יותר הן בהיבט המשפטי והן בהיבט האתי. בשנת 2002 המציאה ישראל פרקטיקה רכה יותר – תיחום. ועדת שרים שחיפשה דרכים למנוע טרור ולהרתיע מחבלים עתידיים, קבעה שאפשר יהיה להעביר בני משפחה של מחבל מיו"ש לעזה, ובלבד שהם עצמם היו מעורבים בפעילות הטרור האמורה. על פי אמנת ז'נבה הרביעית: "הייתה המעצמה הכובשת סבורה שיש צורך, מטעמי הכרח של ביטחון, לנקוט אמצעי ביטחון כלפי מוגנים, רשאית היא, לכל היותר, לייחד להם מקום מגורים או לעצרם". באותה שנה נדרשו קרובי משפחה של מחבלים מתאבדים מיו"ש שהיו מעורבים בפעילות טרור לעבור לעזה לתקופה של שנתיים. הם עתרו לבג"ץ בטענה שההעתקה היא לשטח זר ולא למקום אחר באותו שטח כבוש. בהרכב של תשעה שופטים בראשות הנשיא דאז אהרן ברק, נקבע כי גם לפי ישראל וגם לפי הפלשתינים יו"ש ועזה הם חלק מיחידה טריטוריאלית אחת, בעלת מאפיינים חברתיים, לשוניים, תרבותיים ומדיניים זהים, ולפיכך אין מדובר בשטח זר ועל כן דחה את עתירתם של שניים מהעותרים; אולם הוא קיבל את עתירתו של אחד מהם בטענה שתפקידו בתוך אותה פעולת טרור אינה ברמת סיכון גבוהה מספיק בשביל להצדיק את תיחום מגוריו. למעשה בכך קבע כי תיחום המגורים הוא כלי לגיטימי ככלי הגנתי להגברת הביטחון על ידי הרחקת סכנה פוטנציאלית, ולא לגיטימי כאמצעי ענישה או הרתעה. יתרה מכך, השופט ברק הוסיף כי תיחום פוגע בחירותו של היחיד פחות ממעצר, וייתכן שמעצר יהיה אפקטיבי ומוצדק יותר מאשר תיחום, אף שהפגיעה בחירות היחיד גדולה יותר.


יש להבחין היום, כאשר מדובר בתיחום משפחות מחבלים, אם מדובר בבני משפחה שהיו מעורבים בפעילות הטרור או לא. אם היו מעורבים, הרי שצווי התיחום עדיין אפשריים, אם כי בית המשפט באופן עקבי מבקש לראות שנשקפת מהם סכנה ושהתיחום הוא הכלי המתאים למניעת הסכנה. אולם אם המטרה המוצהרת היא הרתעה, ובמיוחד אם מדובר בבני משפחה שלא היו מעורבים אקטיבית בפעילות הטרור, במקרה כזה ברור כי בית המשפט סבור כי כאמצעי הרתעה בלבד אין לכך צידוק.


במקביל חייב להתקיים גם דיון אתי בנושא. מצד אחד עומד שיקול ההרתעה שיכול להציל חיים. הרס בתי מחבלים נחשב כפעולה הרתעתית וגם בו יש מימד של ענישת בני המשפחה, ועם כל זה הדבר מתבצע על ידי המדינה ולדעת מערכת הביטחון ישנן אינדיקציות לפיהן הצעד ההרתעתי הזה הביא לא פעם לסיכול פיגוע על ידי בני המשפחה עצמם שחששו מהרס ביתם. טיעון דומה ניתן להעלות גם כאן כאשר סכנת הגירוש לרצועת עזה עומדת על הפרק. מנגד אפשר לטעון שעקירת משפחת ממקום מגוריה לרצועת עזה העניה היא צעד שפוגע באופן קיצוני מדי בכאלו שלא היו מעורבים באופן אקטיבי בטרור ורק כצעד הרתעתי יש בכך בעיה מוסרית. מה גם שאין עדיין ידיעה אם הצעד הזה יהיה מרתיע, וכן אם תוצאות ההרתעה יהיו בהיקפים כאלה שמצדיקים את המחיר הבינלאומי שישראל עלולה לשלם. יש לזכור שמחיר בינלאומי הוא לא רק נקודות זכות אצל הקהילה הבינלאומית אלא יכול לבוא לידי ביטוי בחרמות כלכליות, צבאיות ומדיניות.


באשר לשאלה האתית, יש כמובן מקום לבקש גם דעת תורה. בשיחה עם הרב נחום אליעזר רבינוביץ', זקן רבני הציונות הדתית וראש ישיבת ההסדר במעלה אדומים, הרב מתייחס לנושא גירוש משפחות המחבלים. לדברי הרב מנקודת מבט תורנית: "כתוב 'איש בחטאו יומת'. ברור שאם המשפחה תומכת או שיש ראיות שגם להם יש חלק בניסיון להרוג יהודים, אפשר לגרש. אבל אם אין ראיות ברורות אמתיות אי אפשר להעניש אותם על דבר שהם לא אשמים בו. ייתכן שהם עצמם בוכים על הבן שיצא לתרבות רעה. גם בהרס בתים יש להבחין בין כל הבית לבין החדר של המחבל. אין להרוס את כל הבית אלא רק את החדר שהמחבל גר בו, בתנאי שבני המשפחה לא תומכים. אם הם תומכים אפשר להרוס את כל הבית. אם אדם הלך והתחבא בביתו, ברור שההורים שמרו עליו. אבל אם המשפחה לא מעורבת ולא תומכת - אי אפשר לעשות אי צדק משווע ולגרש אותם. אפשר להסתפק בהרתעה שתהיה מגירוש משפחות שהיו מעורבות או שתמכו במחבל".

הרב רבינוביץ': "ברור שאם המשפחה תומכת או שיש ראיות שגם להם יש חלק בניסיון להרוג יהודים, אפשר לגרש. אבל אם אין ראיות ברורות אמתיות אי אפשר להעניש אותם על דבר שהם לא אשמים בו

תמונה: יח"צ

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
זמן המראה

  אבינועם הרש מכין אתכם...

צעד לקראת השיבה הביתה

  שולי מועלם עד החזרה...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם