קח מהר את הזמן

 m 8 abu

אשר בן אבו

כמו פלגים מסוימים בקיצוניותם בעדה החרדית, גם אשתי ואני נמצאים במאבק תמידי שאנו מכנים "המלחמה על השבת". בעצם, אפשר לדייק יותר ולומר שאנו מצויים במלחמה מול השבת: מי יהיה מוכן קודם, אנחנו או היא. היא תמיד מנצחת, אנחנו תמיד מפסידים. או שאנחנו נוסעים לשבת אצל ההורים שזה בעצם הפסד טכני לכל הדעות. כך אנחנו, כמו מכבי חיפה, חיים משבת לשבת ואז בשבת מפסידים, ויסלחו לי אוהדי מכבי חיפה. אבל רק אחרי שיסלחו לקבוצתם המחפירה.

עד שפעם אחת כינסנו את המטבחון המדיני-שבתי לישיבת חירום במטבחון שלנו, והבנו שחייבים לשים לדבר סוף. "איזו צורה יש לנו?!" דפקה אשתי על השולחן, "להיכנס לשבת חצי מקולחים וחצי מגולחים בהתאמה?!" היא הייתה נסערת. "הבית לא שטוף, מבולגן, אחר כך נסראללה לועג לנו על קורי העכביש. מזל שהוא לא ראה את ערמת הכביסה שמחכה באמבטיה", היא אמרה בתחושת אשם מעורבת בתחושת האשמה. "איך אנחנו מצטיירים מול החברים שלנו? איפה החוסן הלאומי שלנו? איפה שכם שלנו?! איפה חברון שלנו?!" היא רמזה שגם השבת ניסע להורים שלה. הבנתי שאני חייב לקחת את העניינים לידיים ותכף ומיד לקחתי לידיי את תיק הביטחון. "אנחנו משנים את הכיוון של הספינה הזו", הכרזתי, "אל השבת הזו אנחנו נבוא מוכנים, עם ישראל חזק, אני חזק, כולנו חזקים, חזק חזק ונתחזק!" יסמין מחאה כפיים בהתלהבות, הישג מוצלח מול דעת הקהל.

יום שישי הגיע והעבודות התחילו במלוא הקיטור. ניקיונות, בישולים, מקלחות, הקצב היה מסחרר. אני מלביש את הרצפה, אשתי מקלפת את הקטנות ואחר כך שנינו זורקים את הכביסה לתוך סיר גדול על אש קטנה. כל רבע שעה נכנס חיים כהן למטבח וצועק "עוד חמש דקות!" לא התעכבנו על החישוב המתמטי. כשהשעון הראה שעה לפני שבת כל המלאכות באו על סיומן ואנחנו ישבנו רגל על רגל עם כוס קפה, כמנהג עם ישראל קדושים.

ואז היה מוזר.

הילדות ישנות. האוכל מונח על הפלטה. אשתי ואני מונחים על הספה ומחכים. "למה מחכים בעצם?" היא שאלה. "שתיכנס השבת, לא?" "אה כן", היא ענתה. "רגע, אבל בטוח יש עוד מה לעשות, אולי מתרוצץ אבק מתחת למקרר? איך נכניס שבת ככה?" היא אמרה באופן מעורר רחמים. "עד כאן דברי יצר הרע", עניתי בפסקנות, "כל ההכנות לשבת מאחורינו, זהו! פיניטו!". "כן, אתה צודק". היא אמרה, והחיוך שב אל פניה.

"אבו לא!!!" אשתי רצה אחריי בכל המהירות. "אני הולך להעיר אותה! בטוח צריך להחליף לה טיטול!" צווחתי בדרך לחדר של יסמין. ברגע האחרון היא הצליחה לעצור אותי מלהעיר את הילדה. "אני משתגע! אני לא יכול יותר!" געיתי. "רק עוד ארבעים דקות", היא מנסה פסיכולוגיה, "תחשוב על תחושת ההצלחה, תחשוב על ההרגשה הנהדרת של להגיע לבית הכנסת בזמן, תחשוב מה יכול ללכת הכי טוב עם דג בורי, כי אני מפשירה צ'יק צ'ק נכין מנה". היא גם איבדה את זה. עכשיו אני הייתי צריך להיות המבוגר האחראי. "תניחי את הבורי לאט לאט על הרצפה", אמרתי לה. "אין לי כבר מה להפסיד!" היא צעקה לעברי, "יש עוד חמש דקות שלמות עד להדלקת נרות".

"תניחי את הבורי, את יודעת יפה מאוד שזה לא בורי, זה מושט", דיברתי אל טיפת ההיגיון שעוד נותרה.

"אל תשחק איתי משחקים!" היא רעדה בכל הגוף. "עכשיו תוציא סיר".

"בסדר, בסדר, הנה אני מוציא סיר, רק אל תעשי משהו טיפשי".

הוצאתי לאט לאט סיר מהמגירה. "לא כזה! צריך סיר שטוח לבורי!" היא נופפה מולי בדג האומלל והקפוא.

"עכשיו תרתיח מים בקומקום, אנחנו נפשיר אותו".

"מאמי, אין קומקום, יש מחם שהעמדנו כבר מהבוקר, זוכרת? זוכרת שרצינו להכניס שבת בזמן? שווה לך להפסיד את כל זה בשביל כמה דקות?"

זה עבד. היא נתנה לי את הדג בידיים רועדות, והחזרנו אותו יחד אל מקומו הטבעי במקפיא. חזרנו אל הספה בדממה.

באה שבת, באה מנוחה. בירכתי את אשתי בברכת שבת שלום ויצאתי רענן ומסודר אל בית הכנסת, משאיר מאחוריי בית מסודר, ילדות ישנות, ובוילר דולק.

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הדור הבא של השו"ת

  הרב אברהם סתיו במאמר...

מיוחד לעשרה בטבת

  המאבק בנצרות, שלא הכרתם

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם