צמר לכל דבר

 5 tzizit
בעקבות פניות ותגובות רבות שהגיעו למערכת בנוגע לתשובת הרב אבינר (בשו"ת הסלולרי) על הטלת פתיל תכלת בציצית צמר, ביקשנו מהרב עזריה אריאל, ראש בית המדרש של מכון המקדש, להתייחס לסוגיה

הרב עזריה אריאל

לאחרונה התחדש הפולמוס על הצמר הנפוץ כיום, שמקורו בכבש המרינו, מן הכבשים חסרי האליה. לשאלה זו השלכות רבות, כגון: האם יש בו איסור שעטנז מן התורה? האם אפשר לקיים בפתילים שעשויים ממנו מצוות ציצית, בתכלת או אף בלבן (כאשר הבגד אינו עשוי מצמר זה)? האם הוא כשר לפרוכת ולבגדי הכהונה, כגון מעיל הכוהן הגדול ותולעת השני הנדרשת בשרפת הפרה האדומה?

על סוגיות הגמרא הנוגעות לעניין כבר השיבו רבים. בקצרה: אין מקור שקובע שכבש בעל זנב קצרצר אינו כבש. הגמרא (כריתות ד ע"א) האומרת ש"כבש נתרבה באליה" פירושה שזנב הכבש הוא חלק מה"אֵמורים" העולים למזבח יחד עם החֵלב והכליות, יהיה גודלו אשר יהיה. יש אמנם היגיון בטענה שהתורה ציוותה על כך דווקא בכבש מפני שהכבש הרגיל בארצות המקרא היה בעל אליה (כדברי המפרשים שלהלן), אבל אין הוכחה שזהו תנאי לכשרותו ולהגדרתו ככבש.

ברצוני להדגיש נקודה אחת שלא הודגשה כדבעי במאמרים שקראתי בנושא. כבש המרינו לא נולד אתמול. לא מדובר על שאלה חדשה כמו רכב אוטונומי, שעולה לראשונה לעיונם של חכמי דורנו וזקוקה להכרעתם. זהו זן נפוץ בספרד לפחות מהמאה ה-12, וצמרו המשובח הגיע ממנה לארצות רבות. רבותינו הכירו את ההבדלים בין הכבשים בספרד לאלו שבארצות המזרח. המשנה (שבת פ"ה מ"ד) מתארת כבשים בוגרים בעלי אליה גדולה, שנזקקה לעגלת הובלה כדי שלא תינזק. הפרשנים מאירופה מסבירים לקורא, שלא מודע לקיומם של כבשים כאלה, מה פשר הדבר. כך הרמב"ם (שמוצאו מספרד): "ויש מין כבשים שיש להן אליה גדולה מאוד כאותן הכבשים המצויים במצרים שיש להן אליות כחלק גדול מגופן, ועושין לאותן אליות עגלה כדי שלא יתחככו בארץ ויקרעו". וברש"י (צרפת, שבת נד ע"ב ד"ה עגלה): "שראש זנב אותן האילים רחב כמין כר קטן, ואין בו עצם אלא שומן, ועב וכבד, וכשנגרר לארץ נשרט ונשחת". ברור מתיאורו שבמקום מגוריו לא היו כבשים כאלה. ובפסקי הריא"ז (איטליה): "שיש מקומות שהאליה של אילים היא שמנה וכבדה ביותר".

עיון בשולחן ערוך ונושאי כליו ובספרות השו"ת אינו מותיר מקום לספק: השאלה לא עלתה כלל לדיון, והצמר נחשב כצמר כבשים לכל עניין. מי שיחפש בתשובות ראשונים ואחרונים את הביטוי "כבש שלנו", "צמר שלנו" או "צמר דידן", כביטוי מתבקש לדיון על אפיונו, לא ימצא אותו כלל. הווה אומר, היה פשוט לחלוטין לכל הפוסקים שזהו צמר לכל דבר

פרשני המקרא ציינו זאת במפורש לגבי הכללת האליה באמורים. לשון ראב"ע (ויקרא ג,יב): "ובבן בקר לא הזכיר האליה, כי אם בכבש, כי האליה בעז ובשור קטנה, ועוד כי הכבשים שהן בארץ ישראל יש להם אליה גדולה וזה דבר ידוע" (וכן ברלב"ג, ויקרא א,ז, מהדו' מעליות עמ' 214, 216). ובר"י אברבנאל (ויקרא ג): "שהוסיף באמורי הכבשים שציווה להקריב גם כן על המזבח האליה, והיה זה לפי שרובו חלב כמו שנמצא בכבשים שבארץ המזרח, אך שור ועז אין חלב באלייתם". על איכותו הירודה של הצמר המזרחי כתב האברבנאל (שמות כה): "שבארץ מצרים וגם בשאר ארצות המזרח צמר העיזים הוא משובח מאד וצמר הרחלים הוא פחות ונבזה".

העיסוק בצמר המרינו וזנים נוספים חסרי אליה היה נחלת יהודים, לא רק כצרכנים אלא גם כיצרנים וסוחרים. מגורשי ספרד הביאו עימם את הידע ופיתחו את עיבוד הצמר במקומות שאליהם הגיעו. העיר צפת בימי רבי יוסף קארו הייתה מרכז חשוב לייבוא צמר מסלוניקי ועיבודו, וקו הספינות הקבוע מסלוניקי לצידון ומשם לצפת תרם מספר נכבד של שאלות בדיני ממונות שהעסיקו את גדולי הפוסקים. מומלץ לעיין במאמריו של שמואל אביצור 'צפת מרכז לתעשיית אריגי צמר במאה הט"ו' (ספונות ו) ו'לתולדות תעשיית אריגי הצמר בשאלוניקי' (ספונות יא), ובעושר הפניותיו לספרות השו"ת.

אציין כדוגמה את שו"ת המבי"ט (צפת, המאה ה-16, ח"א סי' רמה) שדן על חובת העלייה לארץ "בזמננו זה, לבוא מתורגמה [=טורקיה] דרך ים בספינת הצמר, כמו שרגילים בכל שנה לבוא". אביצור מציין (ספונות ו עמ' נה) את שמותיהם של שני זנים שבהם התנהל הסחר, האחד רוסי והשני הונגרי, והללו ידועים כחסרי אליה (כפי שמסר לי ד"ר משה רענן). על דון יוסף נשיא (טבריה, ה'שכ"ה) מסופר: "וגם צמר ציווה להביא מספרד לעשות בגדים כאשר יעשו בוונציה" (עמק הבכא, מהדו' ירושלים תשנ"ג עמ' 169), כלומר לייבא כבשי מרינו (שלמה רוזאניס, קורות היהודים בתורקיה, ח"ב עמ' 211). במאות השנים האחרונות באירופה, אין כל ספק שרובו ככולו של הצמר היה מגזעים חסרי אליה. 

ממילא, כשבאים לדון כיום בצמר זה השאלה הראשונה שצריכה להישאל היא כיצד התייחסו אבותינו וחכמינו לצמר הרגיל שבו השתמשו, בהלכות כלאיים וציצית. עיון בשולחן ערוך ונושאי כליו ובספרות השו"ת אינו מותיר מקום לספק: השאלה לא עלתה כלל לדיון, והצמר נחשב כצמר כבשים לכל עניין. מי שיחפש בתשובות ראשונים ואחרונים את הביטוי "כבש שלנו", "צמר שלנו" או "צמר דידן", כביטוי מתבקש לדיון על אפיונו, לא ימצא אותו כלל. הווה אומר, היה פשוט לחלוטין לכל הפוסקים שזהו צמר לכל דבר.

מסתבר שכל תשובות הרשב"א (ספרד, המאה ה-13) על הלכות כלאיים, שמהן ברור שהחשיב את הצמר המקומי כצמר דאורייתא (למשל בשו"ת הרשב"א ח"א סי' שס), עוסקות בצמר מרינו. דוגמה בולטת נמצאת בספר 'המנהיג' (פרובנס, סוף האלף השישי, הל' ציצית עמ' תרמט): "יש לי ראיה לאסור הכרים והכסתות של טליטלה [=טולדו] ושאר ספרד... שהם כלאיים בוודאי בלי ספק".

אגב, אילו צמר זה אינו נחשב צמר מן התורה, מסתבר שגם מדרבנן אין בו איסור כלאיים. צמרה של "רחל בת עז" נאסר רק משום מראית העין, כלומר, החשש שיחשדו בלובש שהוא עובר על איסור שעטנז. חשש זה מובן לגבי צמר נדיר, שמי שרואה אותו צפוי להניח שהוא צמר רחלים, ואין מקום לחשש כזה כאשר ה"צמר" השולט בכיפה אינו צמר כלל (השוו רמ"א יו"ד סי' רצח ס"ב וערוך השולחן שם סעיף ג-ו).

לסיכום, מנהג ישראל ודעת כל הפוסקים, ראשונים ואחרונים, הוא שצמר הכבש חסר האליה דינו כצמר לכל דבר.

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הדור הבא של השו"ת

  הרב אברהם סתיו במאמר...

מיוחד לעשרה בטבת

  המאבק בנצרות, שלא הכרתם

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם