תנו לתרבות לדבר

 4 tarbut
תנו לתרבות לומר את דברה, בלי עזרה מיותרת
הסיוע שמעניקה המדינה ליוצרים מהאגף השמאלי והמתירני הוא עוולה, אך הצד שמנגד מסוגל לפרוץ גם בלי תמיכה הפוכה. הכוונות של מירי רגב אולי רצויות, אבל לא בטוח שתיקוני החוק שהיא בחרה יעשו את העבודה

שניאור שפירא

לאחרונה אישרה ועדת השרים לענייני חקיקה את הצעתה של שרת התרבות מירי רגב לתיקון חוק התרבות והאמנות. לפי הצעת החוק יוכל שר התרבות לשלול תקצוב ממוסדות תרבות או מאומנים אשר יבזו את סמלי המדינה, יסיתו לגזענות או לטרור או ישללו את זכות קיומה של מדינת ישראל.

מטרת החוק ברורה: רגב מעוניינת לקחת את הכוח לידיה בכל הקשור לתקציבי התרבות, ולמנוע מימון של גורמים המתנגדים למדינת ישראל. עם זאת, יש לראות את הדברים במבט רחב יותר.

מיום כניסתה לתפקיד שמה לעצמה השרה רגב מטרה לשנות את אופן חלוקת המשאבים של משרד התרבות. לשיטתה של רגב (בהכללה, כמובן), עד היום מדינת ישראל מימנה את התרבות של מדינת ישראל הראשונה - קרי התרבות האשכנזית-חילונית-שמאלנית. מרגע מינויה של רגב, לתפיסתה, היא קידמה מימון שוויוני יותר, הכולל קידום אומנות בפריפריה ובמגזרים החלשים יותר בחברה.

רגב לא באמת משנה את כללי המשחק. רגב ממשיכה להשתמש בכלי הישן והמפוקפק של מימון תרבות ואומנות מכספי משלם המיסים, באמצעות ועדת וקרנות, רק שהיא משנה מעט את זהות חברי הוועדות ואת מטרות המימון. ביום שאחרי מירי רגב, אם השמאל ישוב לשלטון, הסדר הישן יחזור. השמאל ישתמש באותם כלים שרגב יוצרת עכשיו נגד הימין. רגב גונבת את דעת הציבור. היא נותנת לשר עוד כלי המאפשר לו לממן תרבות כלבבו ולמנוע מימון מתרבות שאינה כזו, וזאת במקום לתת לציבור להחליט בעצמו

 

בדומה לכך ניסתה רגב ניסתה לשנות את אופן חלוקת התמיכות של משרד התרבות. למי שלא בקי בפרטים, חלק גדול מכספי התמיכות לתרבות ואומנות, המגיעים מכספי משלם המיסים, מחולקים באמצעות קרנות, ולשר או לגורם ממונה אחר אין כמעט יכולת השפעה על אופן חלוקת התקציב. לאורך השנים הפכו הקרנות הללו למעין 'קליקה סגורה' הממנה את עצמה ומממנת את חבריה. איכשהו על פי רוב היא מימנה "אומנות שמאלנית", בעוד אומנות ימנית נדחתה. רגב ניסתה לשים לכך סוף, ואף הצליחה באופן חלקי.

ההצעה יצרה שתי מחנות מנוגדים. השמאל, מצד אחד, התייצב באופן אוטומטי נגד הצעת החוק. מבחינת רבים בשמאל מדובר בעוד ניסיון של רגב לפגוע בתרבות ולפקח עליה באופן הדוק יותר. המטרה, לשיטת מתנגדי רגב, היא לסתום פיות בשמאל ולמנוע מהם לדבר סרה במדינת ישראל. מכאן הדרך לדיבורים על "קץ הדמוקרטיה", פגיעה בחופש הביטוי וכיוצא בזה, קצרה. הגדיל לעשות אחד מאומני השמאל, שקבע כי "מחופש הביטוי נגזרת חובת המדינה לממן את התרבות". וואו. כיצד ומדוע בשם חופש הביטוי נדרשת המדינה לממן אומנות? ואם כן, באיזה סכום יוצאת המדינה ידי חובה? בצד הימני של המפה הפוליטית רבים חגגו וצהלו. הנה, סוף סוף בא המחוקק ואוסר לפגוע בקודשיה של מדינת ישראל באצטלה של תרבות.

אני סקפטי מאוד בכל הנוגע לצורך בחוק זה. בניגוד לשרים קודמים, מירי רגב אכן מנסה לשנות. בקדנציה אחת היא מנסה לשנות מנגנונים שפעלו במשך עשרות שנים. מדובר בשינוי מורכב, אשר לוקח זמן.

אבל הבעיה האמיתית עם רגב היא אחרת. בניגוד למה שרבים חושבים, היא לא באמת משנה את כללי המשחק, ואם נשווה את זה למשחק כדורגל, בסך הכול היא יצאה להתקפה מתפרצת נגדית לאחר שהייתה בעמדת הגנה במשך עשרות שנים. היא משחקת באותם כללים שהוכתבו במשך עשרות שנים בידי השמאל, רק שהמומנטום עכשיו לצידה. רגב ממשיכה להשתמש בכלי הישן והמפוקפק של מימון תרבות ואומנות מכספי משלם המיסים, באמצעות ועדת וקרנות, רק שהיא משנה מעט את זהות חברי הוועדות ואת מטרות המימון. אם עד עכשיו הוועדות היו מורכבות מ-100% אנשי שמאל ומטרות שמאלניות עוד יותר, עכשיו המצב יתאזן (קשה להאמין שהיא תצליח להפוך את המאזן לחלוטין).

הבעיה בכך כפולה. אחת, מה יקרה ביום שאחרי מירי רגב. אם השמאל ישוב לשלטון, הסדר הישן יחזור. השמאל ישתמש באותם כלים שרגב יוצרת עכשיו נגד הימין, ומה הועילו חכמים בתקנתם? ומעבר לכך, רגב גונבת את דעת הציבור. היא לא מקדמת סדר יום "ימני". היא נותנת לשר עוד כלי המאפשר לו לממן תרבות כלבבו ולמנוע מימון מתרבות שאינה כזו, וזאת במקום לתת לציבור להחליט בעצמו.

אז מה אני מציע? במקום להטיל מגבלות חדשות על מימון התרבות, היה על השרה למשוך ידיה מתחום מימון התרבות, לצמצם את המימון, ולאפשר לאומנים להתפרנס בזכות עצמם. בניגוד למה שמוכרים לנו בתקשורת, מימון של תרבות איננו גזרת גורל וממש לא מחויב המציאות. בתקופות רבות בעבר שום ממשל לא מימן תרבות. אומנות אינה שונה מכל עבודה אחרת. בדיוק כמו שהמדינה אינה נותנת תמיכות למשרד עורכי דין או רואי חשבון, אין כל סיבה לממן אומנים. אומנים טובים יתפרנסו מקהל מעריציהם ולקוחותיהם אשר יטרח ויבוא להופעותיהם, יקנה מיצירותיהם וכו'. אומנים מוכשרים פחות יצליחו פחות. בדיוק כמו בכל מקצוע אחר. אין שום סיבה להתייחס לאומנת באופן שונה.

אנו לא זקוקים לנאמנות בתרבות. מי שרוצה לכתוב ספר על חוויותיהם של פליטים ערבים ממלחמת השחרור או הצגה על "עוולות הכיבוש", שיבושם לו. אין צורך לממן אותו, בדיוק כמו שאנשי ימין קיצוני יכולים להוציא סרט תיעודי על ברוך גולדשטיין, וגם אותם אסור לממן. מי שירצה ירכוש את הספר השמאלני או הסרט הימני, ובלי שום התערבות ממשלתית בעניין. חופש ביטוי הוא מרכיב חיוני בדמוקרטיה. מימון ציבורי לתרבות הוא אסון לדמוקרטיה וכלי פופוליסטי מסוכן בידי פוליטיקאים.

צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
היסטוריה על סולם אחד

  הטור האישי של סיון...

מנהלי בית ספר, לכאן

  אבינועם הרש ביוזמה חדשה...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-5764476

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם