הקרב על כללי המשחק

 3 talk

על עקרונות בוויכוח הציבורי, ומדוע הרבה לפני הטיעונים חשובים המינוח, תבניות החשיבה והאקסיומות המוסריות שסביבן יוצרים את הדיונים

הרב איתי אליצור, חוקר במכון אחו"ה

לפני כעשרים שנה כאשר נאבקנו על ארץ ישראל, הבנו שהשפה קובעת את התוכן. נאבקנו שלא יאמרו 'השטחים' אלא יהודה ושומרון, שלא יאמרו 'הכיבוש' וכו'. לא היה קל להבין זאת. בהתחלה חשבנו שאנחנו מתווכחים על המהות, אז מה חשובה הסמנטיקה? אבל אחר כך הבנו שבעצם המינוח יש הבעת דעה.

בימי גוש אמונים הייתה המחלוקת הציבורית על השאלה אם באנו לארץ ישראל כי היא ארץ ישראל או שבאנו להקים מדינה ככל המדינות, אבל היום הוויכוח הזה מקיף את כל הוויית חיינו, ובינתיים נראה שעוד לא הבנו את חשיבות הסמנטיקה והטרמינולוגיה.

נתחיל בנושא המשפחה. תרבות המערב מאיימת על המשפחה ומבקשת לשנות את הגדרתה, ואנחנו מאמצים את הטרמינולוגיה שלה, ולכן מפסידים. אם אתה בעד המשפחה המסורתית, אינך יכול להשתמש במילה 'מגדר'. לכנות 'חתונה' אירוע שבו שני גברים נכנסים לגור יחד בדירת רווקים. לצורך העניין אין שום הבדל בין המלה חתונה, המלה ""חתונה"", והמלה """""חתונה""""". זה כאילו תאמר ""כיבוש"". מי שחושב ש"אני לא חושב שזאת חתונה וזאת משפחה אבל למען הנוחות נקרא להם כך", מפסיד בקרב.

השימוש בטרמינולוגיה שהצד השני מכתיב אינה רק עניין של נוחות, היא הודאה בנכונות הערכים המכתיבים את הטרמינולוגיה, גם אם לא לכך התכוון הדובר. אין צורך לומר שגם ההדתה על שלל חידושיה הלשוניים היא חלק מהעניין.

תבניות חשיבה

כל זה אינו אלא חלק קטן מהעניין, כי הנושא לא נגמר בתחום הסמנטיקה והטרמינולוגיה. תחום זה פשוט למדי. אדם יכול להמשיך לדבר באותה תבנית שבה דיבר עד עכשיו, וכל שעליו לעשות הוא ללמוד להחליף מילה מסוימת במילה אחרת. זה חשוב וטוב והכרחי, אבל לא מספיק. התרבות החילונית כפתה עלינו לא רק את הטרמינולוגיה שלה אלא גם את כל מערכת הערכים וצורת החשיבה שלה, ואם נמשיך לפעול בצורת החשיבה החילונית וננסה לצקת לתוכה תוכן יהודי, סופנו להיכשל. המערכת מכתיבה את התוכן.

ראו למשל את המילה זכות, שהפכה מילת קסם. אמרת "זכותי"? ניצחת. כנ"ל עלבון. מדריכה שניסתה לכפות את חילוניותה על מחלקת בני"שים ניצחה במאבק בפשטות. היא נעלבה והפכה הקורבן, וממילא הצודק. הבני"שים במחלקה נכנסו מייד גם הם למשבצת שתפרו להם ומיהרו להתנצל ולומר: "לא התכוונו, באמת, אנחנו מתנצלים". הפסדנו במאבק. ככל שהם יתנצלו יותר, כך הם ינציחו את היותם הרעים בסיפור הזה ויחזקו את ניצחונה של המדריכה המחלינה.

כי השאלה באיזה תוכן אנו ממלאים את המשבצות היא שאלה שחשיבותה מתגמדת מול השאלה מה יהיו המשבצות. כל עוד השמאל מסמן את המשבצות, גם אם נמלא אותן בתוכן המשובח ביותר, השמאל ינצח.

אין שום קשר בין השאלה אם אדם הוא קורבן, לשאלה אם הוא אשם. השאלה הזאת יוצאת מנקודת הנחה שהעיקר בעולם הוא תחושתו הסובייקטיבית של האדם. הוא עובד במקדש בשביל עצמו. הוא מתגייס לצה"ל בשביל עצמו. הוא יוצא לעבוד בשביל לממש את עצמו, וזכותו לממש את עצמו איך שבא לו. מה זה יעשה לעולם? לא מעניין. זאת בהחלט לא שפת השיח של "מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה" או של "מה עוד לא נתנו וניתן", ומובן שזאת לא שפת השיח של היהדות
מהו עולם המושגים?

קובעי השיח מניחים את קיומו של עולם מושגים שסובב כולו סביב האדם הפרטי ותחושותיו הסובייקיטיביות. לכל אדם יש זכות. זכות לְמה? לכל דבר. לָמָה? ככה. לכן זכותם של זוג רווקים לגדל ילד. הילד הזה יהיה לכל היותר בנו של אחד מהם, אבל זה לא מעניין אותם. העיקר הוא התחושה הסובייקטיבית (המוטעית) שהוא בנם. אגב, לילד הזה יש גם אימא, וצריך להתאמץ להסתיר את העובדה הזאת כדי שהאמת האובייקטיבית לא תפגע חלילה בתחושת ההורות הסובייקטיבית. זכותו של כל אדם להרגיש שהוא הורה. אל תפריעו לו.

כל עוד לא נשבור את תבנית החשיבה הזאת, נפסיד.

מכיוון שכל השיח סובב סביב עולמו המצומצם והסובייקטיבי של כל אדם ואדם, הוא אינו מוכן לקבל את הפגיעה באדם שלא באשמתו. השיח אינו מתעניין בעובדות האובייקטיביות אלא רק בשאלה אם האדם המסוים אשם או לא, והתרבות שבמרכזה האדם הפרטי וחייו הסובייקטיביים מניחה שכל עוד אתה לא אשם אתה קורבן, ולהפך. זה גרם גם לחוגים דתיים חשובים לצאת להפגנה למען קורבנות הזנות. אין ספק שזנות היא דבר רע ואין ספק שהנשים שהידרדרו לשם הן קורבנות, אבל גם הרבה גנבים ורוצחים הידרדרו לאן שהידרדרו בגלל נסיבות חיים אומללות, והם קורבנות.

אין שום קשר בין השאלה אם אדם הוא קורבן לשאלה אם הוא אשם. אדם יכול להיות גם קורבן וגם אשם בו בזמן, אבל אם הכול סובב סביב חייו הסובייקטיביים של האדם, אם החלטנו להיות בעד מישהו מפני שהוא הקורבן, הוא לא יכול גם להיות אשם בו בזמן. 

אבל התרבות הסובייקטיביסטית אינה מקבלת זאת. אם בעל המום אינו אשם, למה שלא יעבוד במקדש? אם אדם לא נולד כוהן, למה שלא יעבוד במקדש? הרי הוא לא אשם. השאלה הזאת יוצאת מנקודת הנחה שהעיקר בעולם הוא תחושתו הסובייקטיבית של האדם. הוא עובד במקדש בשביל עצמו. הוא מתגייס לצה"ל בשביל עצמו. הוא יוצא לעבוד בשביל לממש את עצמו, וזכותו לממש את עצמו איך שבא לו. מה זה יעשה לעולם? לא מעניין (עד שזה לא יפגע ישירות באדם אחר).

נדחקנו למקום הזה בגלל השיח הסובב את תחושותיו הסובייקטיביות של האדם. זאת בהחלט לא שפת השיח של "מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה" או של "מה עוד לא נתנו וניתן" של הקמת המדינה, ומובן שזאת לא שפת השיח של היהדות.

 

חווייתו הסובייקטיבית של הפרט

תבנית החשיבה הזאת איננה רואה לנגד עיניה אלא את האדם הפרטי, ואינה רואה את הכלל בשום צורה שהיא. כאשר זוהי שפת השיח אי אפשר לדבר על עיצוב פני החברה והעם (אומנם השמאל מעצב את החברה ואת העם על פי רוחו, אבל אינו מגדיר זאת כך).

גם כאשר טובת הפרט לנגד עינינו מן הראוי שנחשוב קודם כול על הפרטים שעדיין לא נולדו ועדיין לא נכנסו לקבוצת המצוקה, ונבנה להם חברה שתמנע מהם מלכתחילה להיכנס לקבוצת המצוקה. רק אחר כך יש לדאוג למי שכבר נמצא בקבוצת המצוקה, אבל צורת החשיבה המערבית אינה מסוגלת לחשוב על זה בכלל.

צורת החשיבה המערבית אינה רואה לנגד עיניה אלא את חווייתו הסובייקטיבית של הפרט. דפנה ברק ארז כותבת: "מימושה של אופציית ההורות אינו רק דרך חיים אפשרית, אלא מושרש בקיום האנושי. יהיה מי שימצא בה מזור לבדידות; אחר יתמודד באמצעותה עם תודעת המוות... הבחירה בהורות אינה רק בחירה לגבי דרך חיים; יש לה משקל מעבר לכך בקיום האנושי. היא מבטאת צורך קיומי בסיסי". לשיטתה, אפשרות ההורות אינה נובעת מכך שאדם שאינו מותיר צאצאים נעלם מן העולם ולכן צריך לפעול להשאיר לו זכר (כפי שמצאנו בתורה); לדעת דפנה ברק ארז, אפשרות ההורות נחוצה לשם התחושה הסובייקטיבית של האדם.

שפת השיח משפיעה כמובן גם על המחקר. הפעולה שנקראת בפי חז"ל התגברות, שליטה עצמית, כיבוש היצר, נקראת בפסיכולוגיה הפרוידיאנית הדחקה או הסתרה. וכשזאת הגישה, אין בסיס משותף לדיון. אין זה הבדל מדעי אלא הבדל בהשקפת העולם. אבל השקפת העולם והשיח משפיעה על המחקר: אם מטרתו של אדם בעולמו היא תחושתו הסובייקטיבית, ממילא אין ערך להתגברות על היצר. התגברות כזאת תהפוך שלילית.

אם אנו רוצים לנצח במאבק הזה, אנחנו צריכים לדבר בשפה אחרת ובתבנית חשיבה אחרת, וכאשר אנחנו מגייסים לצורך השיח את הפגיעה ברגשותינו, אנחנו משתפים פעולה עם השיח הזה ומעצימים אותו גם אם כוונתנו הפוכה.

 

גבולות השיח

חלק מהעניין הוא גם קביעת גבולות השיח. לשיח הציבורי יש גבולות, ונכון להיום השמאל קובע איזו דעה אסור להביע, וכשדתי מביע דעה כזאת הקריין בחדשות מקריא אותה בטון מזועזע, וכל דתיי המחמד נבהלים מאד וממהרים להתנצל. גם כאן אנחנו צריכים להיות קובעי הגבולות, אבל זה כבר נושא למאמר אחר.

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
היסטוריה על סולם אחד

  הטור האישי של סיון...

מנהלי בית ספר, לכאן

  אבינועם הרש ביוזמה חדשה...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-5764476

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם