לשמור על הפתיל ויעבור

s4ptil

אבינועם הרש


אין הורה שלא מכיר את התחושה המאיימת של היום הראשון שבו אתה מפקיד את הדבר היקר ביותר בחיים שלך, ילדך, בידי מישהי זרה העונה לשם גננת.


הסיפור מסתבך ברגע שהוא מבין שאתה מתכוון להשאיר אותו שם לבד. את הצלקות הנפשיות של הבכי והצעקות, כמו גם המבט הנדהם והמאוכזב בעיניים של הילדים שלי שהבינו שאבא הולך להשאיר אותם שם עד שיחזור מהעבודה, אני סוחב עד היום.


הפעם השנייה שכל התחושות האלו צפו ועלו לי הייתה כשבני שיחי' הלל שמשון אהרן אמר לי: "אבא, אני לא רוצה ללכת היום לגן!"


אני: "למה, מה קרה? אתה אוהב את הגן ויש לך מלא חברים". ראיתי בעצמי איך שכולם נעמדו דום כשהוא הגיע. "כי אלמוג מציק לי. אתמול הוא הרביץ לי ולא עשיתי לו שום דבר".


ואז מצאתי את עצמי מתחלק לשניים: למחנך שבי, שביקש להרגיע ולראות איך אפשר להתייחס לכל העניין מהבחינה החינוכית. אילו נקודות אני רוצה להעביר לילד שלי - הכלה, הבלגה, יישוב סכסוכים באמצעות דיאלוג; ולישראלי שבי שהפתיל הקצר להחריד שלו נשרף כבר במילים: 'אלמוג הציק לי' והדרך היחידה לפתרון סכסוכים שהוא מכיר היא דרך המזרח התיכון - האלמוג הזה מציק לבן שלי? הוא רוצה מלחמה? סבבה. בוא נדבר בשפה היחידה והרשמית המוכרת באזור המסוכסך ביותר בעולם: כוח.


בהתחלה המחנך שבי ביקש את זכות התגובה. הוא ביקש ממני לנשום. לספור עד עשר. לנתח את הדברים שכלית. ביישוב הדעת. אבל אז הקול הישראלי שבי חטף את המיקרופון מידי המחנך וצרח עליי: "אתה באמת תיתן לאיזה ילדון להרביץ לילד שלך? חבל על הזמן. עזוב אותך הכלה ושטויות. אלו מבינים רק שפה אחת. עכשיו אתה ניגש להורים של הילד הזה. תאמין לי לבן של פוטין זה לא היה קורה".


אבל אז המחנך שבי שיצא סוף סוף מההלם אמר לו: "למה ככה? הכנתי לנו שני ספלי קפה וקרואסון. בוא נשב. נדסקס על זה כמו בני תרבות. אחרי הכול יש כאן סוגיה חינוכית וזה הזמן להעביר לילד שלך מה ההבדל בין סובלנות לאגרסיביות. הכלה מול התפרצות. אל תשכח שאנחנו מחוברים לתורה. לדרך ארץ. מה אנחנו, חיות? יאללה כמה סוכר לשים לך?"


אבל נראה שהמלל הזה רק הטריף יותר את הישראלי שבי. "הדרך ארץ מאושפזת בבית חולים מחמת מכות ופיצוצים. מרוצה? עכשיו זוז כבר ותן לי לבצע את התגובה היהודית-ציונית שלי".
וכך עמדתי נבוך מול שניהם. לא יודע מה אני באמת אמור להגיד לילד שלי. תתאפק? אל תחזיר? תגיד לגננת? הרי כולנו יודעים שגם למערכת שאמורה להגן עליך יש כל מיני באגים.


תחזיר? תראה לו מה זה? תעשה לו תג מחיר? ייתן יקבל. לא ייתן לא יקבל? נו באמת, זה חינוך? זו תורה?


"תגיד", פניתי לבני: "איך אמרת שקוראים לילד הזה שהרביץ לך?"


"אני לא יכול להגיד לך אבא", הוא ענה.


"מה זאת אומרת לא יכול? בטח שאתה יכול. אני רוצה לדעת מי הילד הזה", הפצרתי בו. "הגננת שלנו אמרה שאם אומרים את השם זה לשון הרע".


נדהמתי מהתשובה ומיכולת ההתאפקות והציות התמים של בני. אחרי כמה דקות שהפצרתי בו, הוא אמר לי את השם.


למחרת בגן, אחרי שבניתי אסטרטגיה שלמה איך להעביר בצורה עדינה וחינוכית מסר תקיף, אותו ילד רץ לקראת בני והם שיחקו יחד כאילו כלום.


"רצית להגיד לי משהו?" שאלה אותי הגננת.


"הא? מה?" עניתי מופתע.


וחשבתי כמה חבל שאצלנו המבוגרים הכול יותר מורכב וכבד, וכמה נפלאים ופשוטים היו החיים יכולים להיות, אם גם אנחנו היינו מסוגלים להחליק ולשכוח הכול ולשמור, כמו הילדים, על שריר המחילה הכל כך חשוב הזה, שממונה על ה'בדיל ויעבור'.

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
ניגון העשבים השוטים

  דספסיטו שלא הכרתם ואתם...

רוצים לחיות – לא להתמגן

   הרבנית נעמי שחור במאמר...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם