ושימח את אשתו

12 abutor

אשר בן אבו

לא נדיר בהכרח שגבר קם ואומר לעצמו "אני צריך להתחבר לצדדים הנשיים שבי". אמנם זה מעט יותר נדיר כשהוא עושה את זה בארוחה משפחתית מול אמא ואבא שלו. מה לעשות, לפעמים הבנאדם חושב בקול. בכל אופן ההחלטה הייתה שאני אופה חלות לשבת, ואשתי בירכה על ההחלטה שנפלה לידיה כלחמניית מזונות בשלה. אדרבה, שיבושל לה. בשבילי זה היה הישג מוצלח, יען כי בחודש הקודם קמתי ואמרתי לעצמי "אבו, אתה חייב לשמח יותר את אשתך". למה בחרתי לצעוק את זה דווקא באמצע אזכרה של דודה ג'ורג'ט, רק השד יודע.

כמובן, לא התפשרתי על נושא הבריאות. החלה שלי תהיה בעלת סיבולת לב-ריאה, לא איזו פיתה. הלכתי לסופרמרקט הטבעוני 'ראסמי לוי שחרור השקמה' ורכשתי לי כמה אריזות של קמח מלא, סובין ונסורת שועל. הבאתי גם דבק נגרים, כי קראתי באינטרנט שהקמח הספורטיבי הזה, בניגוד לחברו הלבן והרופס, הוא יצור קשוח ומחוספס מאין כמוהו, ויש להכניעו בכל דרך.

לא התפשרתי על נושא הבריאות. החלה שלי תהיה בעלת סיבולת לב-ריאה, לא איזו פיתה. רכשתי לי כמה אריזות של קמח מלא, סובין ונסורת שועל. הבאתי גם דבק נגרים, כי קראתי באינטרנט שהקמח הספורטיבי הזה הוא יצור קשוח ומחוספס מאין כמוהו

למחרת קמתי באשמורת, הפשלתי שרוולים וניגשתי לעבודה. בהתחלה הלך ממש טוב, אבל בשלב מוקדם למדי נתקלתי בבעיות. הבעיה המרכזית הייתה שלא ידעתי איך אופים חלות. אשתי אמרה לי שלא ככה עובדים ושצריך להחליף בגדים, לשטוף ידיים ולהכין את המצרכים. הסכמתי אתה, והתחלנו מחדש את סדר העבודה.

בתחילה העמידה אותי בשער המזווה והעבירה לפני קמחין ומערוכין כדי שאהיה מכיר ורגיל בעבודה. פשטתי בגדי יומיום, שטפתי ידיי ורגליי, ירדתי וטבלתי, עליתי ונסתפגתי, הביאה לפניי סינר והתחלתי לפזר קמח על השיש. אחר כך פשטתי סינר, שטפתי ידיי ורגליי, הביאה לפניי בגדי עצמי, ובאתי לי אל בית המחשב לראות מה כתוב במתכון באינטרנט. פשטתי בגדי יומיום, שטפתי ידיי ורגליי, ירדתי וטבלתי, עליתי ונסתפגתי, הביאה לפניי סינר וחזרתי אל המטבח. לאחר שלוש שעות אמרה לי: "אישי אבו גדול, משביעה אני עליך במי שמשכן את כספו בבית הזה, שלא תשנה דבר מכל מה שאמרתי לך", והלכה לנמנם.

איזו טעות.

כששמעה אשתי קולות מלחמה מהמטבח היא הגיעה בריצה. "מה קרה?" שאלה בבהלה.

"הוא על כולי!" זעקתי בעוד ידיי מונפות באוויר, מדובקות בבצק אפרורי, "הקרב הזה אבוד!"

"אלוהים אדירים, אתה חייב לסגת!" היא צעקה ורצה אליי עם מגבון לח. "עוד אי אפשר לסגת! חייבים לקלוע את הצמות!" עניתי לה בחזרה.

"לא תספיק לעשות צמות! הבצק דביק מדי! לסגת, לסגת!" פקדה עליי. אבל אני ידעתי שלא אוכל לחזור הביתה בלי שמילאתי את המשימה שלשמה שלחתי את עצמי. "לא נורא, תעשה צורה של בייגלה!" אשתי ניסתה להציל אותי. "לא בייגלה! צמות! בסדר, אחד בייגלה ואחד צמות!" עניתי לה. "חפי עליי מאחור עם קמח לבן, אני מתחיל לקלוע!"

בכוחותיי האחרונים רידדתי, קיפלתי וגלגלתי את הבצק הזדוני על השיש. אני מרדד ואשתי מקמחת אותי מאחור, ככה התקדמנו עד שהצלחנו להשתלט על המצב.

כשסיימנו המראה היה קשה מנשוא. השיש היה מלא קמחים של קמח, הכיור סתום ועל התבנית היו מונחות ארבע צורות של זומבים. החלות לא נראו כמו חלות אלא יותר כמו ארבעת צבי הנינג'ה. את הצחוק של אשתי למראה ארבעת היצורים המרוטשים היה אפשר לשמוע עד מאפיית אנג'ל בירושלים. היא לא הצליחה לדבר או לנשום ודמעות ניגרו על פניה. היא ניסתה לגמגם מילות עידוד, אבל יצאו לה רק קולות של "ארגגבע עעההברר". יסמין זחלה למטבח בבהלה ולא הבינה מה הולך ואם אמא שלה עומדת ללדת או משהו. אני לא נכנעתי לקולות השפלים ושמרתי על מורל גבוה. "עכשיו נשאר רק לאפות!" קראתי בעודי מסיר חתיכת בצק מהמשקפיים שלי. "זה עוד החלק הקל", אשתי הצליחה בקושי לענות, "אחר כך צריך גם לאכול".

לתגובות ומתכונים: This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
היסטוריה על סולם אחד

  הטור האישי של סיון...

מנהלי בית ספר, לכאן

  אבינועם הרש ביוזמה חדשה...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-5764476

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם