יחידה מובחרת

15 sivan

סיון רהב מאיר

1. הקראתי השבוע את הקטע הזה בשיעור שלי, ומאז רבים (ורבות) ביקשו אותו. אז הנה הדברים מעוררי המחשבה שכתבה אשת התקשורת עדי דוד-אהרון בימי רווקותה: "עזבתי את בית הכנסת שלי כשהרגשתי שהמבטים של הנשים המבוגרות מפריעים לי להתרכז. המבטים השותקים שמנסים למצוא מה לא בסדר אצלי, שעדיין לא התחתנתי. אז עברתי לבית כנסת אחר, הגעתי נרגשת לקבלת שבת, וכעבור דקות – השמחה החלה להתערער. לעזרת הנשים החלו להיכנס פנים מוכרות: החברה מהתיכון, אחותה הצעירה, זו שהדרכתי בתנועת הנוער כשהייתה בכיתה ד'. המכנה המשותף היה שכולן נשואות, עם בטן הריונית, או עם ילד שיושב עליהן. ומה שמפליא הוא, שבזמן שהן נכנסו כך בזו אחר זו ודגמנו חיים מאושרים, כל הדבר הזה דווקא מילא אותי בעצְמות שלא הכרתי. הרגשתי קרובה לה' יותר מאי פעם. הרגשתי שהוא אתי, הכי קרוב שאפשר, הכי אמתי שהרגשתי מעולם, ואולי כמו שהן לא ירגישו אף פעם. חשבתי לעצמי שאולי לא סתם יש היום כל כך הרבה רווקים מבוגרים, ולפעמים הם דווקא הטובים שבינינו. נבחרנו לתפקיד החשוב ביותר, לבכות על הבית שלנו ועל הבית שחרב. נזכרתי איך פגשתי חברות נשואות שכבר דיברו על משכנתא וכסף וטיטולים באותה התרגשות שבה אנו הרווקות מתפללות. הבנתי שאם כולם יתחתנו מוקדם, אף אחד לא ימלא את התפקיד הזה. הרגשתי כאילו ה' לחש לי: 'מתוקה שלי, בך בחרתי להשתתף אתי בצערי, צער השכינה. רק את שמצפה, שיודעת מהי בדידות, יכולה לבכות על כך שגם לי אין בית, שהשכינה, בת הזוג, בגלות, שרבים מבניי רחוקים ממני. בך בחרתי לתפקיד הגדול, לבכות יחד אתי'".

2. ושוב המיילים שלכם מפרשים בעבורי את המציאות. והשבוע מייל מעוטף עזה: "כאן תושבת שדרות, יראת קירש. לפני תשעה באב שמעתי אנשים שמדברים על הקושי להתחבר לחורבן בתקופתנו, כשירושלים הולכת ונבנית, כשהמציאות שלנו מתפתחת. הרגשתי שאני חיה כנראה במציאות אחרת, מקבילה. מציאות שבה אתה לא יודע אם תקום ליום רגוע של שגרה וילדים, ואם תישן הלילה בשלווה או שתקום חמש פעמים מפיצוצים ואזעקות אחרי שניסית להעביר את הילדים לממ"ד. אני יכולה בקלות להתחבר היום להרגשה שהמציאות שלנו אינה שלמה, שאנחנו בתוך אי ודאות, ובעיקר – שאנחנו לא מאוחדים, לא מספיק חיים כרקמה אנושית אחת. עובדה: בעוד אזור שלם במדינה עובר חודשים של טלטלה, ימים ולילות של אש ועשן, התקשורת והפוליטיקה והתרבות המשיכו כמעט כרגיל, לא מחו ולא צעקו, לא שמו אותנו בראש הכותרות כמו שהם יודעים לעשות כשמשהו באמת מפריע להם... כמה מתסכל להריח עשן, לרוץ שוב ושוב למקלטים, ואז לגלות שכולם ממשיכים כרגיל. ואז הגיעה פתאום, בערב הצום, הבשורה על החייל הצעיר שנהרג, ופורסמה התמונה שלו, בחיוך מבויש. סמ"ר אביב לוי הובא למנוחות היום בתשעה באב. והרי חז"ל כתבו: 'קשה סילוקם של בחורים כחורבן בית המקדש'. אז נכון, יש לנו מדינה וצבא, חזרנו לכאן, אבל אני לא צריכה שיסבירו לי כמה עוד חסר ולמה אנחנו עוד מתפללים: קדושה, שלווה, ריבונות, הרתעה, סולידריות, אמונה. שלמות".

3. מחשבה אופטימית לחופש הגדול: אימא שהבן שלה קיבל תעודה לא טובה במיוחד, ולחוצה עכשיו בחופש מהשנה הבאה, הפנתה את תשומת לבי לנקודה מרגשת שקל לפספס. התורה לא עוצרת ואומרת לנו באופן מפורש "שימו לב, משה הפך מאיש מגמגם לנואם מלהיב". אבל בין השורות מסתתר כאן מסר חשוב, אם רק שמים לב. הרי במפגש הראשון עם אלוקים, משה רבנו אומר כידוע "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי". הוא גם מוסיף ואומר "כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי". והנה, הספר החדש שהתחלנו לקרוא בימים אלה, ספר "דברים", נפתח כך: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל". הספר כולו מכיל דיבורים של משה רבנו. הוא משאיר לנו צוואה, ירושה רוחנית, נאום "אני מאמין" מפורט ומרשים.

אז מה קרה כאן? איך עברנו מ"לא איש דברים" ל"אלה הדברים"? חכמינו מסבירים: משה קיבל שליחות, קיבל תפקיד. הוא צריך להוציא את העם ממצרים, ללמד אותו תורה, להוביל אותו לארץ. כשיש לאדם מטרה ויעד וחזון – אפשר להתגבר על קשיים רבים, גם על אבחונים חיצוניים וגם על דברים שחשבנו על עצמנו בטעות. אותו משה שאמר "לא איש דברים אנוכי" – הפך למי שאנחנו עוסקים בדברים שלו יום יום, כבר אלפי שנים. גם ברגע זה.

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
דוס פתוח

  מזכ"ל תנועת עזרא במאמר...

גלובליזם ופטריוטיזם

  משה פייגלין במאמר נוקב...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם