פירות השלום

5 rot
שלוש עשרה שנים אחרי עקירת גוש קטיף, ענת רוט, פעילת שלום עכשיו בעברה ואישיות ימנית בהווה (שאף התמודדה על מקום ברשימת הבית היהודי), פורטת את הכרונולוגיה של עשרים השנים האחרונות במערכה הישראלית נגד עזה

ד"ר ענת רוט, מחברת הספר 'לא בכל מחיר' על המאבק בהתנתקות

על רקע רוחות המלחמה המנשבות מעזה מצאתי השבוע יומן שכתבתי בימי פעילותי בשלום עכשיו. בין היתר היה שם סיכום סיור שארגנתי לסטודנטים מהאוניברסיטה העברית בעזה במאי 1998: "בהפסקת הצהריים היינו אמורים לפגוש את ערפאת, אבל הוא הבריז לנו. במקומו הגיע מפקד המשטרה הפלסטינית ברצועה, ראזי ג'באלי, שדיבר אתנו על חשיבות השלום. אחר כך ירדנו לחוף הים הקסום והרגוע, מלווים בשוטרים פלסטינים, ועשינו תמונה משפחתית על החוף הזהוב, סטודנטים יהודים ועזתים. היה מאוד מרגש.

"משם המשכנו לסיור במחנה הפליטים שאטי ובדיר אל באלח. העזתים שעלו איתנו לאוטובוס החלו לשיר, והייתה אווירה של טיול שנתי [...] באחד הרחובות שעברנו בהם בדרך לשוק, מוסי (רז) סיפר שעד לא מזמן אף יהודי לא יכול היה לעבור כאן, ומי שהיה מנסה היה נרגם באבנים כבר בתחילת הרחוב. והנה עכשיו אנחנו עוברים לנו בנחת. פירות השלום. הלוואי שכולם בארץ היו יכולים לבוא ולראות עד כמה זה היה כדאי. אנשים חיים את חייהם, שמחים. כולם מרוויחים".

מאז חלפו עשרים שנה, והרבה מאוד השתנה כאן. שנתיים וחצי אחרי הסיור הפסטורלי, האופטימי והמאוד נאיבי הזה הפנו אותם שוטרים את נשקם כלפינו, ובהנהגת הפרטנר ערפאת פתחו הפלסטינים במתקפת טרור מאורגנת נגדנו שגבתה את חייהם של 1,030 ישראלים והותירה 5,600 פצועים.

כפי שהבטיחו "רואי השחורות", ההתנתקות התנפצה לנו בפנים ונתנה רוח גבית חזקה לטרור.שלוש עשרה שנים אחרי הפינוי ברור לגמרי שהתכלית שלשמה נועדה ההתנתקות – שיפור הביטחון – לא הושגה. מאז ההתנתקות נאלצה ישראל להתמודד עם חמש מערכות לחימה נגד מחבלי חמאס בעזה, שגבו את חייהם של 129 אזרחים וחיילים ישראלים, ועם מאות אלפי ישראלים שחיים כבר עשור בין צבע אדום לשחור, שנופי ילדותם הירוקים היו ואינםקשה להאמין שאף אחד ממובילי ההרפתקה המדממת הזאת עוד לא קם והודה: "טעינו"

 

חמש שנים לאחר פרוץ מתקפת הטרור הרצחנית של הפלסטינים נסוגה מדינת ישראל מכל שטח רצועת עזה ללא הסכם וללא תמורה כדי "לצמצם את החיכוך" בינינו ובינם ולשפר את הביטחון (כפי שהסביר שרון בנאום ההתנתקות שלו בהרצליה). לצורך "תכלית ראויה" זו, כפי שהגדיר אותה בג"ץ, עקרה המדינה מבתיהם 8,000 מתיישבים, הרסה את מפעל חייהם, ריסקה את הקהילות שבנו, ניפצה את החלומות שרקמו, מחקה את נופי הילדות של מאות נערים ונערות, הורידה את מחסום כיסופים ונעלה את השער לגן העדן של גוש קטיף. עזה עומדת להפוך סינגפור, הבטיחו אנשי החלומות, ותושבי הרצועה רקדו על הגגות.

אבל כפי שהבטיחו "רואי השחורות", ההתנתקות התנפצה לנו בפנים ונתנה רוח גבית חזקה לטרור.ביוני 2007, שנתיים אחרי טיהור הרצועה מיהודים, השלים חמאס הפיכה אלימה ברצועה והשתלט בכוח על מוסדות השלטון. אנשי פת"ח נזרקו מהגגות, נורו, נכלאו וגורשו, ועידן חדש ורע התחיל. אזרחי ישראל (אלו שאינם מפחדים להסתכל במציאות בעיניים פקוחות) זכו להבין מה יקרה אם תיסוג ישראל גם מיהודה ושומרון, ורבים מהם כבר אינם מוכנים להשתתף בעוד ניסוי של מכחישי המציאות בשמאל. זו תכלית ראויה מאוד. אבל שלוש עשרה שנים אחרי הפינוי, ברור לגמרי שהתכלית שלשמה נועדה ההתנתקות – שיפור הביטחון – לא הושגה.

מאז ההתנתקות נאלצה ישראל להתמודד עם חמש מערכות לחימה נגד מחבלי חמאס בעזה (בעת כתיבת שורות אלו נראה שגם מערכה שישית עומדת בפתח), שגבו את חייהם של 129 אזרחים וחיילים ישראלים, עם שתי ועדות חקירה בינלאומיות, עם מתקפת חרמות, גינויים ודה-לגיטימציה מהעולם, שממשיך לראות בנו אחראים למתרחש בעזה אף שהתנתקנו, ועם מאות אלפי ישראלים שחיים כבר עשור בין צבע אדום לשחור, שנופי ילדותם הירוקים היו ואינם. ואף על פי שהם חזקים מאוד וחוזרים ואומרים שהם לא נשברים, רבים מהם סופגים נזקים כלכליים אדירים ונזקקים לשירותי בריאות הנפש. ילדים רבים חיים בחרדות ומרטיבים בלילות. קשה להאמין שאף אחד ממובילי ההרפתקה המדממת הזאת עוד לא קם והודה: "טעינו".

לשקם את עזה באמת

נחזור לסיפור שבו התחלנו: נדמה שמפסידים גדולים לא פחות מההתנתקות הישראלית מרצועת עזה הם תושבי הרצועה הערבים. אף אחד כבר לא רוקד על הגגות בעזה. מי שלא הצליח לברוח עסוק בהישרדות. כואב הלב לראות את התמונות שמגיעות משם. תושבי עזה, שכמו הרבה ישראלים חשבו שסילוק המתנחלים והצבא מגוש קטיף יביא אותם לעולם טוב יותר, הפכו גם הם קרבנות. בני ערובה של שלטון רודני, אכזר ורצחני, שאינו מהסס להשתמש בהם כבשר תותחים, לקחת להם את הלחם מהפה ולקנות במקומו מלט לעוד מנהרת טרור לשום מקום; לזרוק אותם לרחוב, בין נהרות הביוב, בלי מים, בלי חשמל, בלי קורת גג.

קשה לא פחות לראות את האדישות של אונר"א לסבלם. המוסד, שמתעטף בכסות של ארגון הומניטרי, גוזל את מיליארדי הדולרים שהוא מקבל למענם ממדינות העולם ומשתמש בכסף למימון קמפיין השיבה הפוליטי ולליבוי השנאה במקום לשקם את הנפגעים ולתת להם תקווה וחיים חדשים.

כפי שאמר הנשיא טראמפ, אי אפשר לחזור כל הזמן על אותה נוסחה ולחשוב שהתוצאה תשתנה. שינוי המציאות הבלתי נסבלת הזאת מחייב להפסיק את המימון לאונר"א, להקים במקומו ארגון חלופי שיפנה את הכספים ליעדם ולשנות את כללי המשחק מול הנהגת חמאס. להגיב ביד קשה כלפי מעשי התוקפנות שלה, להפסיק לתת לה מתנות תמורת הסכמתה להגיע לרגיעה ולסייע לתושבי הרצועה באופן ישיר באמצעות מיזמים כלכליים בניהול בינלאומי ובמעורבות מצרית.

 צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
חורבן הבית

  אבינועם הרש במאמר על...

מכתב גלוי לבני נוער

  הרב יונה גודמן קורא...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם