נבואות השלום

11 bin nun
פרק תשיעי: נבואות השלום ובית הבחירה
הרב יואל בן-נון משוכנע שהשלום עם שכנינו יגיע בלי טשטוש האמונות הדתיות, אלא להפך: במציאת המכנה המשותף האמוני * השלום הזה הוא שמעכב את בניית בית המקדש * בינתיים הרב קורא לאפשר למוסלמים להתפלל באל-אקצא, אבל את אזור בית המקדש, כיפת הסלע של היום, להשאיר נקי מבני אדם, קודש לא-לוהים

הרב יואל בן-נון

"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם... וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב, ב–ד).

"וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים לְבַקֵּשׁ אֶת ה' צְ-בָאות בִּירוּשָׁלִָם וּלְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה'... וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְ-בָאות וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת" (זכריה ח, כב; יד, טז).

מושגי השלום בשפתנו המדוברת היום שייכים לעולם החול, ואילו בדברי הנביאים ובלשון חז"ל 'שלום' הוא דווקא שם של קדושה המיוחד לשלמות עליון שמתקיימת בעולמות גם כאשר חותם 'אמת' מתנפץ ומתרסק, ואילו 'שלום' הולך ומשתלם בתהליך אינסופי (ראו 'שלמות והשתלמות', אורות הקודש ב, התעלות העולם פרקים יד–יז).

מדוע מדברים היום על שלום בשפה של חולין? בהחלט לא במקרה: בהשקפה החילונית המודרנית שוררת חרדה עצומה מפני כל מה שנראה לה כהתחזקות מושגי הקודש, ובכל התחומים, במיוחד בתחום המדיני והביטחוני; הפחד מפני 'מלחמות דת' מושרש עמוק בלבבות מכיוון שכביכול 'אין להן פתרון והן עלולות להימשך לנצח'. תמיד יימצאו גם 'אנשי דת' שבכוונה או שלא בכוונה יחזקו חרדה זו למרות כל תוצאותיה השליליות.

אמרתי לאחדים מהם בריאיון לעיתון לבנוני: "אנחנו לא נשלוט בכםואתם לא תשלטו בנו!" הם נדהמו והפכו משפט זה לכותרת ראשיתבתגובה הם סיפרו על שיחות עם יהודים חרדים בברוקלין שאמרו להם: "אין ביהדות עיקרון דתי שמחייב ריבונות יהודית". אמרתי להם שהם דיברו עם יהודי גלותשהאסלאם מעולם לא כיבדואנחנו "בני ישראלמהסוּרה השנייה בקוּראן

תופעה זו מתגברת במיוחד כאשר מולנו ניצב אויב המדבר בשפת הג'יהאד, על כל המשתמע מכך; כמובן, לא ייתכנו אצלו שום ויתור ושום פשרה, שהם עיקרי השלום במובנו החילוני המודרני.

מה באמת מציעה מדינת ישראל לשכניה זה שבעים שנה? כל ערבי באזור יודע שאם הוא רוצה לחיות חיים טובים ולהשאיר בצד את הדת ואת האידאולוגיה הדומה לדת, הוא ימצא במדינת ישראל כמעט כל מה שיחפוץ: רפואה, השכלה, מדעים, פיתוחים וחדשנות, הצלחה כלכלית ועוד, רק דבר אחד נדרש מהם: להרחיק את האמונות והדעות מן החיים הנורמליים.

אלא שהאמונות והדעות הן המעצבות את משמעות החיים, ואי אפשר באמת להשאיר אותן בצד. לכן קל למדי לערוך פשרות לא אידאולוגיות בין יהודים לערבים ובין ישראל לשכנותיה, וקשה כקריעת ים סוף להשיג הסכם רשמי וחתום שנוגע ופוגע בעקרונות יסוד. כל זה יוצר לאורך השנים מבוי סתום רווי שנאה, טרור ומלחמות.

אך אולי אפשר לחשוב על השלום מחדש, מן היסודות, ודווקא מתוך האמונות הדתיות?

נכון, אנשי אמונות נוטים לדבוק בעמדותיהם היסודיות עד כדי כך שקבוצות דתיות מרבות להתפצל ולהתפלג על קוצו של יוד, אולם הבסיס המאחד הלוא נמצא באמונת הייחוד, א-לוהים אחד ויחיד ואין זולתו, ובערבית כמו בעברית.

בני ישראל חזרו לארץ אבותיהם והקימו מדינה חזקה ומצליחה וגם ניצחו במלחמות מפני שזהו באמת רצון א-ללה, ובלעדיו זה לא יכול לקרות. נכון, האדמה קדושה, אבל לא לאסלאם ולא ליהדות; היא קדושה לא-ללה, האחד והיחיד, הוא שנותן אותה לבניו וכולנו בני אברהם!

ידידי ורעי הרב מנחם פרומן זצ"ל האמין בזה בכל לבו ופעל רבות בנושא בתנאים כמעט בלתי אפשריים; מתוך הקשרים בינינו הייתי שותף לכמה מפגשים כאלה ולמדתי להבין גם היכן טמונים המוקשים בדרך הזאת. רבים מהמאמינים המוסלמים מוכנים באמת לשלום על בסיס דתי בתנאי ששלטון העל יהיה מוסלמי.

אמרתי לאחדים מהם בריאיון לעיתון לבנוני: "אנחנו לא נשלוט בכם, ואתם לא תשלטו בנו!" הם נדהמו והפכו משפט זה לכותרת ראשית. בתגובה הם סיפרו על שיחות עם יהודים חרדים בברוקלין שאמרו להם: "אין ביהדות עיקרון דתי שמחייב ריבונות יהודית". אמרתי להם שהם דיברו עם יהודי גלות, שהאסלאם מעולם לא כיבד, ואנחנו "בני ישראל" מהסוּרה השנייה בקוּראן.

אין לי ספק שהדרך הזאת ארוכה מאוד, אבל בסופה דולק אור עליון של תקווה מתוך האמונה האחת בא-לוהים אחד. משם יבוא השלום של עושה השלום, שיהיה בנוי על כבוד הדדי ועל יסודות משותפים של אמונות ודעות דווקא, ולכן הוא יוכל להיות שלום אמת.

שלום אמת, מן הנביאים אל התפילה, מבוסס על הכרה בינלאומית לא בשיטת האו"ם (למרות פסוקי ישעיהו החרותים בשער האו"ם באמריקה) אלא במלכות ה' אחד. זהו הבסיס לעליית העמים אל הר ה' "באחרית הימים". השלום כשם של קודש, עם מאמיני האסלאם ולא במלחמות נגדם! זאת הדרך היחידה אל המקדש!

כבר אמר דוד (דברי הימים א כב, ח–י), בפרשו את דבר ה' אליו למה לא הוא יבנה את הבית לה': "דם לָרֹב שפכת ומלחמות גדֹלות עשית – לא תבנה בית לשמי... הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה... כי שלמה יהיה שמו, ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו – הוא יבנה בית לשמי"!

מקום המקדש – ללא אדם

בוקר כ"ח באייר התשכ"ז. צועד הייתי בעקבות הזחל"ם של מפקדנו מוטה גור ז"ל בשביל המזרחי של הר הבית, ולנגד עיניי המדרגות העולות אל מקום המקדש. ידעתי מיד כי חוצה אני את עזרת הנשים, שזכרתי ממסכת מידות.

שום ספק לא היה לי אז, ולא מאז ועד היום, היכן בדיוק מקום המקדש. חיילים רצו ועלו לראות את הכיפה ואת הסלע גם אחרי שהוכרז המקום מטוהר מאויב, ואני, מורא מקדש היה עליי. שלוש פעמים עליתי אז להר הבית כחייל תחת דגל ישראל, ושלוש פעמים לא עליתי במעלות אל הקודש. גם כשהרב שלמה גורן זצ"ל עלה לשם עם כל החטיבה למסדר ניצחון נשארתי בין העצים בהר הבית מפני מורא מקדש.

מי שאומר שאי אפשר לדעת ויש 'ספק מקדש' על כל תחום חראם א-שריף (=כפול מהר הבית המקודש), אינו מעיד אלא על עצמו. מה שהיה ברור להמוני יהודים במשך דורות, מה שהיה ברור לרדב"ז, הוא שהיה ברור לי ביום ההוא. ידידי כנפשי הרב זלמן קורן, בספרו "חצרות בית ה'", הראה שחתך המעלות (=מדרגות) ממסכת מידות מתאים בדיוק לסלע הטבעי של ההר במקום אחד בלבד: כאשר קודש הקודשים היה במקום כיפת הסלע.

אילו יכולתי לקבוע מסמרות אז, בששת הימים, הייתי סוגר את רמת כיפת הסלע כולה לכל אדם בעולם, כי אין כניסה למקום הקודש בלי הבדל דת, גזע ומין, לא ליהודי ולא למי שאינו יהודי, לא לכוהן ולא לתייר.

הייתי נותן למוסלמים להתקבץ ולהתפלל בכל שטח אל-אקצה חוץ מבכיפת הסלע, מקום המקדש. קל יותר היה אז להסביר זאת לכל העולם מלאסור כניסה ליהודים ולהתיר לתיירים. גם הוואקף היה מקבל זאת אילו זה היה התנאי הישראלי לקבלת המפתחות לאל-אקצה. הפרת ההסכם הייתה גורמת לסגירת ההר כולו.

אבל ממשלת האחדות הלאומית בישראל ורוב מוחלט של רבני ישראל, באחדות דעות נדירה, נמנו וגמרו שאסור לעלות להר הבית מספק. מי שמאשים את משה דיין עוצם עיניו מראות. בשום נושא לא הייתה אחדות דעות נדירה כזאת – ממו"ר הרצי"ה זצ"ל ועד רבני העדה החרדית – שהרחיקו את עם ישראל מלאחוז בהר הבית.

*

בוקר אחד בקיץ התשכ"ז ניצבו בישיבת מרכז הרב אחרי התפילה מו"ר הרצי"ה ומולו ר' חנן פורת. חנן אמר: "רבנו, הגיע הזמן ללמוד הלכות בית הבחירה!" ומו"ר הרצי"ה ענה לו (שלוש פעמים באלו המילים): "חנן, עוד הרבה שנים נצטרך ללמוד הלכות מלכים ומלחמותיהם!"

נדהמתי אז מדברי מורי ורבי, ורק ממרחק השנים למדנו על בשרנו עד כמה היטיב לראות.

עם ישראל ברובו המכריע עדיין אינו נכסף אל מקום המקדש, ורבני ישראל ברובם הגדול אינם חפצים בו כעת. אפילו המחשבה על השינויים בהלכה ובסידור התפילה, שמתחייבים מחזרה אל המקדש, מטילים עליהם מורא מקדש. אכן הגר"א כתב (בפירושו לשיר השירים), ששלוש השְבועות נאמרו מלכתחילה רק על בניית בית המקדש, "שושנה דלעילא". יהי רצון שנהיה ראויים!

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הקרב על כללי המשחק

  הרב איתי אליצור על...

"נו, מה עם ילדים?"

  סקירת הצגה חדשה שפותחת...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם