מסע ותוכחה

15 sivan

 

סיון רהב מאיר

  1. רציתי לכתוב משהו על המצב בדרום, ואז הגיע המייל הזה, ובו המסר הזה, שנראה לי מתאים מאוד גם לחזית בעוטף עזה: "שלום, שמי חיים אפלבאום מנווה צוף. התקיים אצלנו בשבת אירוע שכדאי שיידעו עליו. בליל שבת פרשת מטות-מסעי, בדיוק לפני שנה, מחבל מתועב נכנס לבית משפחת סלומון ורצח שלושה מחברינו – יוסי, חיה ואלעד, דקות לפני שהחלה שם חגיגת 'שלום זכר' לרגל הולדת הנכד החדש. שנה אחרי, בליל שבת הזה, פרשת מטות-מסעי, החלטנו לארגן באותו מקום ובאותה שעה בדיוק ערב של חיים ועצמה.

"תושבי היישוב, חברים ובני משפחה התכנסו באותו סלון שבו ניסו לזרוע חושך, כדי להוסיף אור. המקום היה צר מלהכיל את כל הנוכחים. הרבה שירים ודברי תורה נשמעו שם במהלך הערב המרגש. היה לנו קשה להיפרד מהבית ולסיים את המפגש למרות השעה המאוחרת.

"הנה רק רעיון אחד משם: אחד הדוברים ציטט את האדמו"ר מפיאסצנה, שכתב בעיצומה של השואה על פרשתנו, מסעי. הוא כתב אז שוודאי יש תכלית וכיוון ומטרה לכל המסעות הקשים שעוברים עלינו, אבל בזמן אמת – עם ישראל במדבר וגם אנחנו היום – לא תמיד מבינים לאן המסע מוביל ולמה דברים קורים. בזמן המסע לפעמים מרגישים רק את הצרות. זה נכון לגבי כל התמודדות פרטית ולאומית, שאמורה לבסוף להוביל אותנו קדימה. לנו זו הייתה שבת של ניצחון".

  1. קל יותר לקבל מחיאות כפיים. קל יותר להחניף לקהל, להגיד לו מה שהוא רוצה. אבל משה רבנו בוחר בדרך אחרת. הספר החדש שאנחנו מתחילים השבוע, ספר דברים, כולל לא מעט דברי תוכחה. אף על פי שמשה עוד מעט נפרד מהעם – ואולי דווקא מכיוון שהוא עוד מעט נפרד מהעם – הוא לא נמנע מפירוט החסרונות והבעיות. זו לא הרמת כוסית חגיגית, זו לא מסיבת סיום מלאה בשבחים. משה רבנו לא מייפה ולא מטאטא, ואומר לעם אחרי ארבעים שנים את האמת בפרצוף. גם את הדברים הטובים, אבל בהחלט גם את מה שטעון שיפור.

זה כמובן נעשה בנימוס, בכבוד ובחכמה, אבל עדיין – הוא שם על השולחן את חטאי העבר וקורא לתקן אותם בעתיד. מאז ומתמיד משה רבנו הנהיג ולא רקד לפי חליל ההמון, אבל נאום הסיכום הזה מעיד יותר מכול על דאגתו לעם. מי שלא אכפת לו ממך יכול גם למרוח אותך במחמאות ובחנופה, לפזר שבחים בלי כיסוי, ואחריו המבול. אבל מי שבאמת מרגיש אחריות לגורלך, שחש שהדברים חשובים לו, מעז גם לומר שלא הכול בסדר, שצריך לשפר.

זה מה שמשה עושה השבוע בפרשת השבוע, וזה קשור מאוד גם לתקופה שבה אנחנו נמצאים בשנה, ערב תשעה באב. חז"ל מסבירים לנו שאחת הסיבות לחורבן הייתה חנופה איש כלפי רעהו, בלי להעמיד במקום את מי שמתנהג לא בסדר: "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה". לייקים זה לא הכול בחיים.

  1. ספר דברים מורכב כולו מדיבורים, מדברים של משה רבנו לעם. אחת הקוראות הפנתה אותי לדברים שכתב לאחרונה הרב הלל מרצבך מהיישוב יד בנימין על תרבות האמוג'ים ועל השינוי המהיר והקיצוני שחל בתרבות הדיבור שלנו: "האמת היא שהם ממש חמודים. סמיילי מחייך, כועס או בוכה. במקום לכתוב הרבה מילים אפשר להביע רגשות במהירות ובקלות. אבל זו בדיוק הבעיה. כמות הנשיקות שאני מקבל באמוג'ים לא מתקרבת לסך הנשיקות שקיבלתי בחיי. כל חבר שבקושי יודע את שמי שולח בתגובה לתאריך יום הולדתי עשרות אמוג'ים של 'נשיקה באוויר', כאילו הוא בני השב מהכלא הסורי אחרי שנים.

"עד לא מזמן היינו צריכים להתאמץ כדי להביע אהבה. אינני מדבר על כתיבת סרנדות אלא לחשיבה של שנייה: האם המילים 'אני אוהב אותך' הן באמת במקום? היום בלחיצת אמוג'י של 'לב' כפול מאה יצאתי ידי חובת התייחסות, ואני יכול להתפנות להודעה הבאה. יש משהו לא אמתי בכל הסיפור הזה. חוסר איזון כללי.

"כשאני שולח את האמוג'י 'נקרע מצחוק' אחרי בדיחה חביבה שנשלחה, זה משקף צחוק שצחקתי, או שבקושי יצא לי חיוך אבל לא רציתי לייבש את השולח? כשאני שולח אמוג'י 'כועס' של פרצוף אדום עם אוזניים ונחיריים מעלי עשן, האם זו באמת תחושתי? לאחרונה, לא נעים, מישהו באחת הקבוצות שיתף שנפטר קרוב משפחתו. בזה אחר זה העלו חברי הקבוצה אמוג'י 'בוכה'. בכך כאילו אמרו: אני יוצא ידי חובת 'משתתף בצערך', הלוויית המת וניחום אבלים. האמוג'י בכה בשבילם. האם מישהו מהם הזיל דמעה או אפילו חשב לרגע על החבר שכעת בוכה באמת על מות קרובו?

"האמוג'ים מונעים מאתנו להתאמץ במחשבות, מסירים מאתנו את הדרישה לכתוב משהו אישי, מצמצמים לנו את העומק הנפשי ופוגעים ביצירתיות שלנו להביע את עצמנו. בסוף כולם יודעים שאלף נשיקות וירטואלית לא שוות אפילו חיבוק אמתי אחד. בפעם הבאה, רגע לפני שפרצוף מצויר יביע את רגשותיכם, נסו לחשוב אם כמה מילים אישיות ואמתיות שלכם לא עדיפות".

  1. כל השנה אנחנו משתדלים להדחיק. לעטוף את החיים ובפרט את ילדינו בצמר גפן. לא להתעסק עם החלקים הכואבים, החסרים. אבל פעם בשנה אנחנו נקראים לנהוג אחרת. איך כתב יוסי גיספן? "לראות את הכאב ולהביט לו בעיניים". כמו שסוכות הוא זמן שמחתנו ופסח הוא זמן חירותנו, אב הוא זמן אבלנו. הרב ארז משה דורון מגיע מחסידות ברסלב. דווקא מי שאצלו "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", מסביר לנו מה עלינו לעשות כעת: "כל השנה אנחנו מבקשים הסחת דעת, נחמה. אבל בתקופה הזו אנחנו נקראים לשים לב לצער, למציאות הלא מושלמת. לא לברוח ממנה, לא להדחיק, לא לעשות הכול רק כדי לא לכאוב, כמו בתרבות העונג המערבית. כן, יש רע בעולם. יש מר. ואנחנו לא מבקשים רק נחמה, הקלה זמנית, אלא גאולה שלמה, מציאות מתוקנת, מושלמת.

"זה הזמן בשנה שבו אנחנו נקראים להילחם על העולם, על מצבו של עם ישראל, שאמור להיות אחר לגמרי. לא סתם נאמר במקורותינו שכאשר אדם עולה לבית דין של מעלה שואלים אותו: 'ציפית לישועה?' כלומר, באמת רצית שינוי? אנחנו נוהגים לבקש את המקסימום רק בנוגע לנכסים ולממון. בתקופה הזו של השנה אנחנו מבקשים את המקסימום על האהבה, השמחה, הבריאות, הרוחניות". חודש טוב, בשורות טובות.

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הקרב על כללי המשחק

  הרב איתי אליצור על...

"נו, מה עם ילדים?"

  סקירת הצגה חדשה שפותחת...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם