הצנע לכת – עם א-לוהיך

15 sivan

 סיון רהב מאיר

1. וואו, תודה לכם. בשבוע שעבר נפתחה כאן האפשרות לכתוב בעצמכם את "החלק היומי" שמופץ בשלל ערוצים ובמות, ועשרות קוראים שלחו קטעים קצרים משלהם על הפרשה ועל החיים. נתחיל ברעיון נפלא של רועי קבסה מהמכינה הקדם-צבאית ימין אורד, שעושה סדר בפסוק מפורסם מאוד.

"השבוע, בהפטרה של פרשת בלק, מופיע פסוק של הנביא מיכה, שבעצם מסביר לנו מה הקב"ה רוצה מאתנו כבני אדם: 'הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ-לֹהֶיךָ'. כדאי לשים לב: עשות משפט – אנחנו מחויבים להקים חברה צודקת שבה מתקיימים משפט ודין שלא מאפשרים עוולות וחוסר שוויון. אבל לא מספיק רק לעשות משפט, ויש צורך בקומה נוספת בחברה שלנו: אהבת חסד. הרי רובנו לא נכהן במערכת המשפט, אבל אהבת חסד – היא משימה של כל אחד ואחת. צריך לרצות ולעשות יותר ממה שאני חייב, יותר מלשון החוק היבש. לדאוג לזולת ולעזור במקומות שלא 'מכריחים' אותי לעשות כך על פי דין. אחרי כל זה, חשוב שלא נזקוף את כל הסדר בחברה שלנו ואת כל הטוב בחברה שלנו לעצמנו. 'והצנע לכת עם א-לוהיך' – צניעות אמתית היא כשהאדם מודע ליכולותיו ופועל לפיהן, אבל הוא לא 'עף על עצמו' כל הזמן וזוכר שהקב"ה הולך אתו והוא שמאפשר לו ללמוד, לעשות ולהתקדם בחיים. חופשה נעימה".

2. וכך כותבת לקראת החופש הגדול תמי ברוידא, עוזרת מנכ"ל עמותת 'עלם': "כן, הייתי שם. פעם, כשהייתי צעירה יותר. הייתי מ-1.9 ועד 20.6 עם תלמידי התיכון שבו עבדתי. חייתי אותם רגע רגע, הרגשתי אחריות בלתי פוסקת למצבם, ללימודיהם, לעיסוקיהם, לסיכוניהם ולשלמותם הרגשית והגופנית -כל השנה. כל השנה? המממ, לאבטוח. הרי כמו כל איש חינוך חיכיתי גם אני להרפות, להוריד רגל מהגז, לצמצם שליטה ולאפשר להם לזרום, ובעיקר לאפשר לעצמי קצת לנוח מהאינטנסיביות. כך שחודשי יולי-אוגוסט בהחלט היו נינוחים ושקטים יותר, עם הרבה פחות מעורבות בחיי התלמידים. הם צריכים מנוחה גם מאתנו, כך שכנעתי את עצמי.

"עד ששיניתי עמדה ועברתי לצד השני של המתרס, לעבודה בעמותת 'עלם', בסיוע לנוער. ממקומי החדש ראיתי וחוויתי דברים שלא נתקלתי בהם קודם. מהר מאוד התגבשה ההבנה שחודשי יולי-אוגוסט הם הכי מסוכנים והכי מדירי שינה. חודשים שבהם אין לתלמידים ההגנה והמעטפת שאנשי החינוך המשקיענים מתאמצים לתת להם במשך שנת הלימודים. הסיכונים האינסופיים ניצבים לפתחם, ואלה 'בורות' שבמשך חודשיים הם נופלים לתוכם או מנסים שלא ליפול. מה שנבנה בעמל, יזע ודמעות במהלך השנה עלול להימחק במחי יד. אילו ידעתי כשהייתי מורה ויועצת אילו סיטואציות הרחוב מזמן בעבור התלמידים, מה הם רואים, מה הם חווים, ממה הם צריכים לברוח ולהתרחק במאמצים כבירים - הייתי מבטלת את המושג 'החופש הגדול' ומקפידה להיות שם בעבורם גם בחופש. אנחנו, אנשי 'עלם', רואים אותם שם, במרחב המציאותי ובמרחב הווירטואלי. רואים בנים ובנות צעירים שהיציאה מהשגרה טורפת את עולמם. הם לא יחזרו לספסל הלימודים כפי שהיו לפני כן. הורים, מורים, חברים – פקחו עיניים. נכון, זו מסגרת שונה מזו של שנת הלימודים, אבל חשוב שתהיה לפחות מסגרת.

"הנה כמה טיפים ראשוניים: ראשית, להיות שם כל הזמן ברקע. לא באופן לוחץ שיגרום להתנגדות, אלא מתוך אכפתיות אותנטית. שנית, לדעת יותר על עולמם, גם אם זה אומר להכיר דברים שלא באים לנו טוב. לקרוא ולחקור את עולם הצעירים האלה ולהיות בעניינים. שלישית, לשדר שאנחנו כאן קרוב. לא כי אנחנו מצפים או רוצים ממך משהו כל הזמן, אלא כי אנחנו פשוט כאן, ליד. אפילו אם יש הידרדרות - העובדה שהיא מלווה בדמויות משמעותיות מרככת את הנפילה. בתחתית המגלשה יש תחרות: לידי מי ייפול הנער? כדאי שייפול לידינו, ולא למבוגר נצלן סוחר סמים. רביעית, לכוון אותם ולעזור להם למצוא עניין בחיים. כל ואקום מתמלא איכשהו, עדיף שיתמלא באופן חיובי. חופשה נעימה".

3. והכלה הצעירה שיר אלון מסביון כותבת: "התארסתי. ואם יש הזדמנות לכתוב בעצמי חלק יומי – התקופה הזאת מתאימה במיוחד. כשאני קוראת את הפרשות האחרונות, אני מרגישה שהן מדברות עליי. 38 ]שנים של בני ישראל במדבר מסתיימות בימים אלה. כל השנים האלה הם אוכלים מן מהשמים, שטעמו כצפיחית בדבש. כל טעם שירצו - מורגש בפיהם. והנה, שנתיים לפני הכניסה לארץ - לפתע נמאס להם מהמן הזה והם אומרים: וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל. יש פה דבר מפליא לגמרי: מה קרה פתאום שהמן נחשב "לחם קלוקל"? הרי כל בוקר מקבלים אותו, ועד היום הוא היה נהדר, וגם ידוע שטעמו הוא כל טעם שירצו?
ה'שפת אמת' כותב על כך, שמדובר בתנועה טבעית של מעבר שלב. יש שלב בחיים שבו אנחנו נהנים מהחופש לקבל. בגיל הינקות למשל הגרבר ערב לחכנו. אך יש שלב שבו האוכל שאכלנו כילדים נראה לנו קלוקל ובלתי אכיל. מה קרה? התבגרנו. התנועה הטבעית הזאת גם באה לידי ביטוי בכך שנמאס לנו רק לקבל. נמאס להיות בשלב המדבר האינסופי. רוצים בית, אחיזה. יש שלב ברווקות שאתה מרגיש בדיוק כך, שקצה נפשך בלחם הקלוקל. אינסוף האפשרויות של מה לעשות הערב כבר לא טעימות לי. אני רוצה להפסיק לנדוד במדבר ולהתחיל להיכנס לארץ, לעמול על לחמי, לזרוע גינת ירק מחוץ לבית ולתקוע יתד. קצה נפשנו בדרך, אנחנו רוצים להגיע אל היעד, לאכול מהדבר האמתי. אפילו שהגרבר מצוין, אנחנו רוצים כבר לעבור הלאה.
ועדיין יש לשאול: אם זה תהליך טבעי, מדוע הם נענשים בצורה כה חמורה ועם רב מישראל מת? כי אפילו כשיש תנועה טבעית, הקב״ה אומר לנו להתעלות מעל עצמנו. לא להתלונן ולקרוס ולאבד אמון, אלא להחזיק מעמד בדרך. לא להסתכל למטה, אלא להסתכל למעלה, לשמים. לכל דבר יש סיבה, והדרך לא סתם ארוכה. וברגע הנכון – אתם תיכנסו לארץ".


 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
ענווה ועוצמה

  הרב שמואל אליהו מספיד...

שינוי פני העיר

  נתנאל אחיטוב מארגון 'חותם'...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם