מתוספת נשמה

s13leviteh

 יובל לויטה

לחיות מבפנים


מתנות קטנות משבת קודש

ישנם רגעים קדושים, של סייעתא דשמיא, שהוא בעצמו מחליט להתגלות קצת יותר מהרגיל, נפתחים חדרי הלב ומתרחש הפלא שאנו כה מתגעגעים וצמאים אליו, של קרבה וקשר גלוי אתו יתברך. תמיד ישנו הרצון והתשוקה שהנשמה תהיה גלויה, שנחוש את אורו יתברך בתוכנו, את הפתיחות, השמחה וכו'. הרי למי יש כוח לעוד ועוד הבנות? למי יש עוד כוח לתיאוריות דתיות? והנה ברגעים ארוכים בשבת מתרחש הנס, הים נבקע לשניים, ושפחה פשוטה – נפשי הקטנה, רואה מה שרק נביאים ראו. חיות אלוקית נפלאה מתגלה בתוך המערכת האישית, בתוך המוח והלב, ומתפשטת לגוף. תדר חדש מתגלה, הממדים משתנים, המיית החיים, 'כל הנשמה תהלל י-ה' על כל נשימה ונשימה. הנפש מודה, מזמרת, מלאת שמחה, ה'בת' חשה את חיבוקו החזק והאמיץ של אביה, מלאה אהבה, מלאה חום, "כגמול עלי אמו, כגמול עליי נפשי".


ניגון אחד נפלא

ההליכה מביתי לבית הכנסת, לתפילת שחרית, אורכת בדרך כלל כשלוש דקות. הפעם היא נמשכה חצי שעה, אבל מי שם לב? כי שהנשמה גלויה, אחד הביטויים הוא שממדי הזמן והמקום שכל כך חשובים בששת ימי השבוע, מאבדים פתאום את משקלם הרגיל. בחינה של ריחוף קל, 'תדר' של תנועה משוחררת, של נוכחות בהשלמה, ללא מאמץ נפשי. לא מנסה להספיק, להגיע, להראות ולהיראות. כבר הגעתי ממש קרוב לכניסה לבית הכנסת, אבל אז שמתי לב טפטוף קטן מברז בחצר בית הכנסת. הטיפות יורדות, בעדינות, וכל אחת מתלבשת על עלה קטן של עשב. קרני השמש הנפלאות פוגעות בעיגולי המים המתוקים, והאור נשבר לרסיסים. ניצוצות אור מופיעים בגוונים מרהיבים, ונכנסים ישר לתוך עיניי ופנימה, למפגש מרגש עם נשמתי. חש שמחה פנימית אדירה, דבקות פנימית ב"אתה מחיה את כולם". הכוח והחיות שבטיפות המים, בעשבים, בקרן אור השמש ובפנימיותי, מתמזגים ומתאחדים והופכים להיות ממש אחד. אני חש עצמי בתוך טיפות המים, בעשבים, ויודע שהם חשים אותי. הכול מתאחד לניגון אחד נפלא, לבחינה אחת. חיות אחת שמקיפה וממלאה את הכול, ואין קץ לתענוג, אין קץ להודיה.
ועכשיו? להיכנס לבית הכנסת זה כבר ממש עבודה, תחושה כמו צמצום של גילוי האלוקות הנפלא הזה שמתרחש עכשיו. אני מתפלל לא לצאת מזה, כלומר להישאר בממד הזה גם בתפילת שחרית. וזה מוזר מאוד, שלכאורה אני הולך לתפילה בשביל מה שחשתי פה. הולך בשביל להתחבר ולהידבק בה' יתברך, ומה יותר חיבור מזה? לכאורה, למה ללכת לשם? אך ה' ברחמיו מזכיר לי בעדינות, שהתפילה היא רצונו האמתי, ואני מסכים. מתבטל גם לזה.


עבודה שונה


כתוב בספרים הקדושים שבשבת יש ממש עלייה של העולמות. כל המציאות מתרוממת ועולה לממד אחר. מאפשרת לכל הרוצה מישראל להתבשׂם ולעלות יחד אִתה. אור השבת אכן קיים, פשוט ונוכח, בלי תלות במצב הבריאה, בלי תלות במצב בני האדם. אך מה אתנו?


העבודה של שבת היא מיוחדת, שונה בתכלית מעבודת ששת ימי השבוע. לכאורה היא הפוכה ממושג עבודה כמו שרגילים לחשוב. לרוב תופסים את העבודה כהשתדלות: הנה אני כאן במצב נפשי מסוים, ואני צריך להתגבר ולקחת את עצמי לשם, למצב אחר. אך העבודה המיוחדת של שבת היא בדיוק הפוכה. עבודת ההרפיה. "הרפו ודעו", מפנה מקום. לא 'חייב', לא 'מוכרח', לא 'צריך' (=חמץ). מה שנדרש מאתנו זה ממש לחקות את ה' יתברך: "ששת ימים עשה... וינח ביום השביעי". מנוחה. לא לעשות. לאפשר לעצמי פשוט להיות. לנשום ולחוש את אור נשמתי שמתגלה בתוך ההרפיה הזו, ודרכה אפשר באמת לחוש איך כל העולמות עולים, ואני יחד אִתם. המציאות כולה חוזרת לשורשה, הכול טוב ממש. לא צריך להתערב, לא לתקן. "לא תעשה כל מלאכה".


עיקר ההדרכה של ה' בהימנעות ממלאכה הוא לא לגבי העשייה החיצונית, אלא לשבות ממלאכות במחשבה, בנפש. להגיע למקום פנימי של מנוחה. לנוח בעומק ההוויה שלי, שם אני טוב גמור. שם כל המציאות טובה, הכול במקומו, נח. לא צריך כלום, לא חסר כלום. זו העבודה של שבת. ונראה שלרבים זו עבודה קשה יותר מכל העבודות. נראה שהרבה יותר קל לעשות משהו: לתת צדקה, לצאת למשא ומתן כדי להתפרנס, ללמוד משהו, להתפלל תפילה סדורה שאני יודע מתי היא מתחילה ומתי נגמרת. אבל האמת היא שפשוט להיות, ולהאמין, ולחוש שה"הוויה הרפויה" הזו, המבוטלת, הלא מתמודדת, הלא מתאמצת הזו, שלא מנסה לשנות, שלא מנסה להיות משהו אחר - זה הדבר הכי גבוה בעולם. זה העונג הכי נפלא בעולם. זה עונג שבת! זו שמחה וחיות פנימית כזאת, שבה החיצוניות שלנו, הישות המדומה, חוזרת ושבה למקומה האמתי.


מה השעה?

החסידות וחכמי הסוד נותנים כלים רבים ונפלאים לעבודה הקדושה הזו, כדי שנזכה להשתחרר מתקיעות התבניות הגשמיות של הנפש, אשר שקועה בממדי העשייה, אף שנכנסה שבת. הנפש ממשיכה להתרוצץ דרך מחשבות, לכאן ולכאן, "מה השעה? איחרתי כבר לפסוקי דזמרה? איפה נתפלל? אולי בבית כנסת 'שבזי'? או 'בשומרי אמונים'? אולי עם 'הקרליבכים'? אבל זאת תפילה ארוכה, וב'תורת משה' התפילה קצרה מדי"... כל סיבוכי המחשבות הללו נובעים מכך שהנשמה עדיין לא ערה. לא גלויה. ואז הנפש ממשיכה 'לאחוז' בעולם העשייה, בפרטי פרטים. כאשר היא מרפה מאחיזותיה והנשמה מופיעה, אז כל השאלות שנראות כל כך משמעותיות וחשובות, בבת אחת מאבדות את משקלן. "יש שנפשו עצמה בהזדככה מאוד תתגלה לאדם ותנהיגהו בכל דרכיו" (הקדמת שעה"ק למהרח"ו זצ"ל).


יש הרפיה ושחרור. ו"בת המלך" הזו כבר מוליכה אותך בדיוק למקום הנכון. כפי רצון ה', בלי התערבות יתרה.



 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
זמן המראה

  אבינועם הרש מכין אתכם...

צעד לקראת השיבה הביתה

  שולי מועלם עד החזרה...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם