רבות כבר נכתב על תופעת שטיסל ואפשר לתת בה כל מיני סימנים. אני הקטן מודה שנשביתי בקסמה גם בלי להסביר יותר מדי למה ומדוע. ובכל זאת נדמה לי שצפה כאן נקודה שאינני יודע אם הייתה מודעת ליוצרי הסדרה (ייתכן בהחלט שכן) והיא תופעה מוזרה או מפתיעה שקשורה לשפה הקולנועית של שטיסל.

במה מדובר? בכל הסדרות בארץ קשה מאוד לראות תמימות ארץ ישראלית. מלח הארץ עבר מן העולם, וגם אם לא עבר - הוא לא עובר מסך. על המסך בדרך כלל יחגגו האינטרסים והציניות ולעתים אפילו האלימות והיצרים. זה העולם וכל דבר אחר הוא נאיבי או פאתטי. אז איך אפשר להעביר היום תמימות במסך הגדול בלי להיות לא רלוונטי? איך אפשר להעביר ערכים ישראליים כמו ערבות, חום, משפחתיות, נאמנות, כשהשיח כבר לא מכיר אותם או לא מתלהב מהם? לעשות סדרה על חרדים שחיים בפלנטה אחרת.

שם, בגאולה, אפשר יהיה למצוא ריהוט פשוט ולראות בו קסם. אפשר יהיה לראות טרופית על המסך ולשמוע קטעים נושנים של הגששים. אפשר יהיה להסמיק מרומנטיקה שאין בה מגע ולהתרגש מסתם משפט חכם של יהודי פיקח. פתאום אפשר להעביר באופן אותנטי ומרגש את כל הערכים שפעם היו קונצנזוס ישראלי. שטיסל לא מציירת מציאות ורודה ומגויסת, היא יודעת להלך גם בין השברים של המציאות. אבל עדיין מנשב בה קסם עתיק שלא רק חרדים מתענגים עליו אלא גם כל ישראלי שבלוריתו התנפנפה פעם. הקצב האטי, הדיאלוגים שמעזים לתת כבוד למילה, הרמיזות האמנותיות ורובדי העומק, המסורת והמשפחתיות, הרגישות וטוב הלב הפשוט.

בהפוך על הפוך, מפני שהשפה הטלוויזיונית נסחפת אחרי החצר האחורית של החיים ורק מי שמצלם את הביוב בצילום תקריב נחשב אותנטי ואמין - רק החרדים "האחרים" יכולים לספר את הסיפור הישראלי הישן בהרבה חן. חוץ מצבא יש שם כמעט הכול (אולי בעונה הבאה...). דווקא הקודים של חברה שמרנית ו"סגורה" מצליחים להעביר על המסך תכנים שנדמה שכבר עברו מן העולם. כך יצא שבמציאות שאליה נקלענו היום, איכשהו החרדיות היא זו שמצליחה להעביר ישראליות תמימה.

תמונה: יח"צ